כך הרגשתי ככל שעברו הדקות מאז השיחה עם הדוקטור וההכרה במהותם של הדברים התגבשה בתוכי.

כאילו כל הדברים הכבדים שהיו בי בחודשים האחרונים בבת אחת קיבלו כנפיים ופרצו מתוך פירצה שפתאום נפתחה והתעופפו להם לשמיים או לכל מקום אחר שהוא לא, אני.

ולא יכולתי להפסיק לדבר,

ולא יכולתי להפסיק ולצחוק,

ולא יכולתי להפסיק לחשוב כאילו באמת יצאתי

לחופשי.

ורק כשהגענו לירושלים (עם חברה) לתערוכת "צלילים" במגדל דוד, יכולתי להרגיש איך משהו באוויר, באורות ובמנגינות נותן לתחושות להרגע ולשקוע לאט לאט

בתוכי.

ובדרך חזרה, מיד עם היציאה מירושלים עצמתי עיניי ושקעתי לשינה עמוקה ורפויית גוף  , כזאת שבאה בדיוק לאחר יום כזה.

אקסטטי.

ולפני שאחזור לשינה כזאת, אבל הפעם במיטתי, הנה עוד כמה תמונות של אור, צבע וצליל (שלא ישמע כאן) מירושלים:

איש מהחלל החיצון? לא! מגדל של תופים מואר באדום (וגם בכחול, וצהוב, וכתום ועוד ועוד עוד)

נבל ונהרות של אור

אגס פעמונים מדנדנים, ואור (כמובן)

וכשיצאנו ראיתי פתאום חרמש ירח מעל מלון קינג דוויד (וגם שם יש אור... )

אביי געזונט ולילה טוב