כשג. הבכור בא לקחת אותי מהעבודה וגנבתי שעה וחצי מוקדם יותר (כאילו, מה יעשו לי? יפטרו אותי? חי, חי, חי ), אני מוצאת את עצמי עומדת מהצד ומסתכלת על התמונה של אם ובן יושבים על כוס קפה ועוגה (ג. הבכור, פאי לימון. יש לו טעם טוב לבחור) , ומדברים על כל נושא שבעולם (כמעט) , אני כמעט שוכחת שהאנשים בתמונה הם,

הוא

ואני.

ובערב, כשא. הצעיר ואני יוצאים שוב לנסיעת "מלווה" וגם כאן השיחה קולחת במין נינוחות והבנה שכמו לא קיימים בין הורים למתבגרים, כמו נמחקים ממני, בקלות רבה כל כך כל השבועות, הימים, הדקות של ההורות הסיזיפית, החוזרת על עצמה השוחקת לעיתים ונשארים בזכרון ובתחושה רק הרגעים הללו וההבנה שלאורך כל השנים, משהו כנראה, הצליח לנו.

(ג. הבכור ירד מלבנון וחזר לתפוס קו בשומרון. המקום והתפקיד שהוא עושה אינם ממלאים אותי בשמחה גדולה בלשון המעטה, אבל בין הנבלה - לבנון, לטריפה - השומרון, אני מעדיפה את הטריפה.

ואת החודשיים הקרובים עד לסיום המסלול נעבור טיפין טיפין עם נשימה עמוקה והדחקה עוד יותר עמוקה.ואחר כך, הכל יתחיל שוב, מההתחלה.

וא. הצעיר חוזר ללימודים, עם שאיפות גבוהות שלא תמיד יכולות להתקיים במציאות ואת המרווח הזה שבין המציאות לחלום, צריך למצוא דרך איך לחבר

וחוץ מזה, אני עדיין בסוג של אקסטזה... ).