| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 3/2003
 לפעמים אני באמת מאבדת פרופורציות...
ראשית אפשר לראות שחזרתי לצוויליזציה גם בעבודה.
סוף סוף.
אחרי שהמשכתי אתמול והיום בתיוקים (הערימה ממשיכה לקטון... ), הדפסות, סידורים, הכנסת נתונים לתוכנה שאני מתעבת, ועוד דברים שהראו על חריצותי הרבה, אבל מצד שני, הרגשתי שעוד מעט אני מטפסת על הקירות.
מרוב שיעמום.
אני יכולה לעשות את העבודה שלי בצורה בהחלט לא רעה ואולי אפילו יותר אבל בתנאי שיש לי אפשרות לאוורר את המוח מפעם לפעם.
ויום שלם לא היה לי...
הוא התייבש לאיטו... .
עד כאן הכל בסדר. אז היכן נכנס עניין איבוד הפרופורציות שלי?
זהו.
אנשי המחשבים היו אמורים להגיע בצהריים וכשעדיין לא הגיעו התקשרתי לבדוק מה קורה ואז הוא אומר לי: הבנתי שאני צריך לחבר לאינטרנט רק את איציק ולא את כל הרשת...
ב ו ם. פטיש 5 טון על הראש.
הסברים:
איציק הוא הבן הצעיר של הביג בוס.
פרזיט. טפיל. חדל אישים. ובכלל, אישיות מלבבת...
הוא מקבל משכורת יפה מאוד, בשווי של כמה אלפי ש"ח, הרבה יותר ממני ,בא לשעתיים ביום ולא עושה כלום במשרד.
נאדה, גורנישט...
הוא אמור לדאוג לעניין המחשבים.
מרוב שהוא דואג, היינו חצי שנה בלי גיבוי לחומר שלה משרד כי הוא החליף חברת אחזקה וזה לקח לו קצת זמן...
זה שתבינו את התמונה, עם מי יש לי עסק.
מכיוון שאני מכירה את הנפשות הפועלות, היה לי ברור שאסור לי לזוז מהמשרד כדי לא למצוא את עצמי אחר כך מחוברת לקיר...
אז קודם כל נכנסתי ללחץ.
לא יאומן עד כמה שהמחשבה שאני לא אהיה מחוברת לאינטרנט הלחיצה אותי.
זה לא רק העניין שאחרת אני אשתגע כאן משעמום ומחוסר מעש.
זה לשוטט קצת באתרים אחרים, בפורומים , סתם לנקות את הראש.
זה מיילים מחברים.
זה מיילים מד.
וזה ישרא. והחברים...
מישהו יכול לתאר לעצמו איך הייתי עוברת יום כמו שהיה לי בתחילת השבוע בלי האפשרות שלי לפרוק את הכאב כאן, ובלי העידוד מהחברים?
ולא רק השבוע, בכלל, בחודשים האחרונים.
הרי אם הייתי צריכה לעבור את זה לבדי, עם עצמי, הייתי מזמן מאושפזת בבאר יעקוב... (יש לי שם קשרים... ).
אז אפשר להבין את הלחץ שלי.
זה התבטא מיד באופן גופני.
כשאני לחוצה יש לי בחילה נוראית. לא יכולה להכניס שום דבר לפה.
וחוסר שקט לשבת בשקט.
הכל סוער בתוכי.
התחלתי לעשות סיבובים במשרד...להזיז כאן, לסדר שם, העיקר לזוז.
איבוד ריכוז. לא יכולתי לעשות שום דבר פרודוקטיבי.
ביטלתי ארוחת צהריים עם ג. שהיה היום בחופש ותכננו לאכול ביחד (כן, אני יודעת, הגזמתי...) היה לי ברור שאם אנשי המחשבים יבואו ואני לא אדאג לאינטרסים שלי, אני אוכל לתקשר אתכם רק בטלפטיה....
וכך היה.
הם הגיעו. ואני לא זזתי משם.
הראתי התעניינות רבה בכל מה שקורה, שאלתי שאלות מחכימות ואינטליגנטיות ( ) ועד שלא ראיתי את דף הבית עולה לי במחשב, לא נרגעתי...
ואז, לאחר שהם הלכו, ירידת המתח הגדולה...
שהשאירה אותי תשושה לגמרי.
אני גמורה, סחוטה...
וכל זה בגלל אינטרנט...
נו, אז אני לא מאבדת פרופורציות לפעמים...?
אבל העיקר, שיש לי אינטרנט....
כן, וגם השמש חזרה...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
