עייפה.

מותשת.

מרגישה כאילו השרירים בגופי תפוסים כמו אחרי הפעם הראשונה בחדר הכושר, שלא לדבר על שרירי הפה שמזמן לא היו בשימוש רב ובלתי פוסק כל כך, ואני פטפטנית לא קטנה כפי שיעידו עלי מכרי כאן, ובכלל.

ורעבה עם בטן מקרקרת כאילו לא אכלתי דבר לאורך היום כולו.

מכיוון שאת החפיפה האחרונה שלי עשיתי לפני חמש שנים, לא זכרתי עד כמה שזה יכול להיות מעייף ומתיש.

בלי להכין מראש מצאתי את עצמי מעבירה לה את הדברים במין סדר הגיוני שאפשר לקרוא לו: מבפנים החוצה, דהיינו, מסביבת העבודה הקרובה והמיידית לכיוון חיצוני יותר.

היא קולטת מהר, מבינה עניין, מאורגנת (כותבת הכל במחברת עם הדגשות במרקרים ועט אדום- הלוואי עלי סבלנות כזאת ), רהוטה ונעימה.

הדברים ביננו  זרמו בקלות ובמהירות והרגשתי שהאדם שמולי מבין את הדברים שאני אני אומרת לו בלי לחזור עליהם יותר מדי.

לקראת סוף היום, כשהייתי מותשת כבר לגמרי והחלטתי להשאיר את התותחים הכבדים של לימוד שתי התוכנות המרכזיות שלנו למחר, נתן הדוקטור את אחת ההופעות שלו שהזכירו לי מדוע אני עוזבת, ובשמחה גדולה כל כך ונאלצתי לשנות את התוכנית ובשארית קולי וכוחי ללמד אותה גם את התוכנות.

לא נורא, היום היא הכניסה רגל חשדנית לבריכה, מחר היא כבר תקפוץ במלוא גופה.

ומעבר לתחושה שהסיפור שלי יחזור על עצמו בעוד כמה חודשים כשהיא תזרום עם העבודה ותבין מה היא באמת כוללת ועד כמה מעט נדרש ממנה ומיכולותיה הגבוהות, נהניתי לעזוב בסוף היום בדרך לרכבת ולדעת שכל מה שמחכה לעשייה מחר, לא קשור אלי כהוא זה...

עוד יומיים.