על הבן יקיר לי , מספר 2,  א. הצעיר.

שכמו שישנם ימים שבהם ליבי רוקד בקרבי על הקירבה שיש בנינו, על היכולת לדבר ולתקשר, כך באותה המידה , אני מסוגלת לצרוח עד כלות הכוחות בימים שאני באה הביתה ומגלה שכל מה שדיברנו כאילו לא דובר מעולם, והבית נראה כמו הצרות שלי בימים הכי רעים שלהן.

ואני משתדלת מאוד, כמו עם ג. הבכור, לא לקחת את זה באופן אישי ולא לומר משפטים פולניים כמו: "למה אתה עושה לי את זה", אבל זה נפלט לי באופן אוטומטי כל כך שכמט וסטרתי לעצמי על הפה.

ובכל זאת, הצלחתי שלא לצרוח, והצלחתי לומר לו בשקט שאני מבינה שזאת הבחירה שלו , להשאיר (שוב) את הבית כפי שהשאיר ולרדת למטה עם החברים, ואני מקווה שבאותה הרוח הוא יבין את הבחירה שאני אעשה כתוצאה מכך.

והמבין יבין.

ואם לא, נסביר לו.

ובעבודה, הכל כשורה.

אצלי לפחות.

אבל באמצע היום הרגשתי שליבי נכמר אליה ועליה.

כי היא לא נזרקה לבריכה כדי לשחות בה.

היא נזרקה לשם ממקפצת הטייפון הכי מפחידה שיש, בבחינת: או שתשחי או שתטבעי.

אולי אני טועה, אני אני חושבת שעדיף להתחיל מהמקפצה של 3 מ' ואחר כך לעלות בגבהים.

אבל זאת, אני. הדוקטור כנראה חושב אחרת.

או שלא חושב כלל.

וזה יותר קרוב למציאות.

ועכשיו, נשימה עמוקה כדי להרגע ולא למלוק את ראשו של א. הצעיר עם כניסתו הביתה...