וגם לא מצב רוח מי יודע מה.

ג'ויה בוטשת בי בכפותיה ובציפורניה השלוחות, מעבירה בי שריטות קלות והורסת לי  לי גם החולצה בירוק זוהר עם נגיעות בצבע טורקיז.

כשהיא לא בוטשת בי בצפורניה היא הופכת אותי למסלול הליכה חי נושם , עולה ויורדת עלי כאילו הייתי סולמו של אליהו ישירות אל השמיים.

הדוקטור ביקש ממני להתעלק עלי , כמאמרו, עוד יומיים עד לסוף השבוע כדי לתת לה יד וכתף במקרה הצורך ולסגור עוד קצוות שכבר תכננתי שהיא תעשה אותם, אבל מתוך נדיבות ליבי הרבה (נניח) לא איכפת לי להשאר.

זה די מהנה, אין ספק, להיות שם, בלי כל האחריות שהיתה בעבר.

לשמוע את הטלפון מצלצל ולדעת שאני לא חיבית לרוץ ולענות לו.

שאני לא חייבת כלום. נקודה.

היום ערכו לי מסיבונת פרידה  שהיו בה אוכל טוב, מילים נעימות וגם מתנה יפה גם מהמשרד וגם מהחבר'ה הצעירים (צמיד מקסים ואלגנטי של פנינים וזהב).

וכל זה הביא את היום בנחת וברגיעה לידי סיומו.

עד שהגעתי הביתה.

או אם לדייק, עד לטלפונים של א. הצעיר שהתשובות שלי לבקשות/דרישות/רצונות שלו לא ממש מצאו חן בעניו.

ואז הכל החל מחדש.

אנחנו כמו על סכינים.

כאילו כל יכולת התקשורת ביננו נעלמה בבית אחת.

אני מפספסת משהו , כנראה...

זהו.

יהיה בסדר.

בסופו של דבר.