אם אני נכנסת מהעבודה ל YNET משוטטת בו, נכנסת לאיזור האוכל ושולחת לעצמי הביתה לינק לעוגת דבש לקראת ראש השנה,

זה סימן לדאגה.

זה סימן לדאגה, כי כבר ארבע שנים שהמטבח הוא מקום של מועקה בלתי מוסברת עבורי וכל עניין ה(אין) בישול/אפייה הוא נקודה כואבת אצלנו בבית, בבחינת "לא מדברים על החבל בביתו של התלוי".

אבל בזמן האחרון, בקורלציה ישירה עם השחרור שלי מהעבודה (מחר יום אחרון. סופי ומוחלט באמת. בנתיים...) ועם המחשבות על מה ואיך אמלא לי את היום כדי שלא אצא באופן מוחלט ומהיר מדעתי, אני מגיעה (במחשבותי)  גם למטבח.

ולמרבה הפלא, אני לא בורחת משם באמוק כאילו כל שדי השאול רודפים אחרי.

ברור לי שמשהו קורה אבל אין לי מושג מה ולמה ואני גם לא בטוחה שיצא משהו מהלינקים שאני שולחת לעצמי מהעבודה.

בנתיים אני נהנית מתחושת ההכרות ההססנית והמחודשת שלי עם החלק הזה בתוכי, מצד שני, אני יכולה להבטיח שהסכנה שהבלוג הזה יהפוך לבלוג מתכונים היא מזערית עד אפסית.

מצב הרוח המדוכדך של אתמול בערב התפוגג לו לאטו לתוך הערב ונספג לתוך עייפות גדולה שפתאום נפלה עלי.

וכך, כשאני במיטה רואה בעייניים חצי עצומות את "הישרדות 5" צלצל הטלפון וא. הצעיר שאל אם אני רוצה לדבר.

בסופו של דבר השיחה נדחתה מפאת השעה המאוחרת ועייפות שני הצדדים והיא תתקיים בזמן כזה או אחר.

אבל הכוונה היא העיקר ויחד איתה התפוגגות התחושה והפחד שלי שאיבדנו את היכולת לתקשר ביננו.

וחוץ מזה, אני תמיד מזכירה לעצמי, שילדים זה שמחה...

בעבודה, המחליפה שלי זורמת לתוך העבודה כשאני משמשת לה כסוג של רשת בטחון ועזרה כשהיא נתקעת בדבר כזה או אחר, ובין לבין אני סוגרת קצוות אחרונים, גולשת ועונה למיילים, מפטפטת עם החבר'ה במשרד ובכלל, נהנית מכל רגע בלי עומס , אחריות ומחוייבות.

ומתוך ההנאה הזאת עולה השאלה למה בכלל רציתי ללכת משם...

סתאאאאם.

ומחר, יום אחרון.

סופי.

בנתיים...