ישבתי ברציף הרכבת, לקראת הנסיעה האחרונה הביתה והיום הזה והשבוע כולו, שקעו פתאום בתוכי, ונפלה עלי עצבות.

עצבות, ללא חרטה.

היתה התרגשות היום.

התרגשות של סיום.

של פרידה.

ואני יכולה גם לומר, בפה מלא, גם של חיבה עמוקה ואפילו יותר מכך.

יחסי האנוש במשרד הזה תמיד היו מורכבים אבל לא היו שם אינטריגות ופוליטיקה שרוצה לסלק את האחד כדי שהשני ירוויח על חשבונו.

היו שם עוצמות רגשיות עמוקות ודרמות סוערות ויחד עם זאת תמיד היתה תחושה של איכפתיות וחיבה בין האנשים עצמם.

משהו שבא ממקום נקי , ממקום של טוב.

וכן, זה כולל גם את מוניקה, שההסטוריה שלנו רצופה במאבקים גלויים ונסתרים, ויחד עם זאת, לאורך הזמן יכולתי להבין שהמאבקים הללו לא באו ממקום של רוע ורצון להרע לי באופן אישי, אלא ממקום קשה שלה עם עצמה וכאן, שלה הרבה יותר קשה.

וכך יכולתי היום לבוא אליה ולומר לה שלמרות שלא תמיד ראינו את הדברים עין בעין אני יכולה בהחלט לומר שהיו לא מעט דברים שלמדתי ממנה ושהיא מהווה נכס ונדבך חשוב למשרד.

והיא היתה כל כך המומה ונרגשת מהדברים שלפני שהלכה קראה לי "פמוש" וחיבקה ואיחלה לי הצלחה בדרך החדשה שלי.

וכך היה לאורך כל היום כולו.

כשגם הדוקטור נפרד ממני בחיבוק וכך גם האחרים.

ובסוף כשהכל באמת נגמר (ואפילו נשארתי קצת יותר כדי לסיים הכל), הבטתי בפיסת הים שרואים בין הבניינים הגבוהים של תל אביב , שלחתי מבט אחרון לאורך המסדרון ואמרתי בשקט , בלבי

שלום.

*"בסוף של יום אחרי הכול נאמר שלום ובינתיים..."(פורטיסחרוף)