לנסיעות היומיות ברכבת ולמסורות הקטנות שהתפתחו בעיקבותיה.

להליכה מתחילת הרכבת עד לסופה, כשאני עולה ויורדת במדרגות בין הקומות.

לעובדה שתמיד ישבתי בקרון האחרון הקיצוני מהמקום בו עמדה.

לעיתון הרכבת שהעדפתי לקבל מהמחלק ולאו דווקא מהסטנד שבו הונח.

לנופים שהתחלפו לפי עונות השנה (שדות הכותנה כבר כמעט כולם קטופים), לשמיים שבשעות אחר הצהריים היו נצבעים בצבעי זהב/אדום/סגול לקראת השקיעות הכי מצויירות שאפשר.

לשיחות הטלפון עם החברות שהיו מלוות בשקשוק השקט של הרכבת ובנענוע המרגיע ומערסל כמו תינוק בעגלה.

לאנשים הקבועים של הבוקר ושל אחר הצהריים , ולא תמיד היו אלה אותם האנשים.

לזאת שמתחילה להתאפר כשהרכבת היתה יוצאת מהתחנה וביד אומן של צייר שמצייר על בד חלק, היתה משרטטת וצובעת את פניה עד שכמו קיבלו דמות אחרת לגמרי.

לארבעת הנשים שישבו באופן קבוע ברבעיית הכסאות האחרונה בקרון הלפני אחרון ומי שישב לידן ידע מה קורה עם הילדים של כל אחת מהן, הבעל, המשפחה, העבודה והחיים בכלל.

ל"חמוד מהרכבת" (כך קראתי לו ביני לבין עצמי ובין חיוכים שהחלפנו ביננו ).

לזה שהיה פותר תשבץ מהג'רוזלם פוסט ואם דיברת בקול רם מדי היה נועץ מבטים כועסים.

לחיילים שהיו באים עייפים ושבוזים ביום חמישי אחר הצהריים ויוצאים לא פחות עייפים ביום ראשון בבוקר.

ולכרוז כמובן.

זה של הרכבת וזה של הרציפים.

ועוד ועוד ועוד...

וגם אתגעגע לנוף שניבט מהחלון במשרד.

נוף אורבני של העיר הגדולה הנפרשת למול עיני על מגדלי משרדיה הגבוהים, ולפיסת הים הכחולה שהציצה בין המגדלים ובה יכולתי לבהות ולדמיין על מקומות רחוקים.

תמיד רציתי לעבוד בסיטי ולנסוע באופן קבוע ברכבת.

חלום שהוגשם.

עכשיו זמנו של חלום חדש.

לחלום, ולממש.

שבת שלום חברים יקרים, עם חום של סוף הקיץ וריח של תחילת הסתיו...