אני לא יודעת מתי וכיצד אבל אני ידעתי את זה מגיל מאוד צעיר.

הרגשתי שאף אחד לא באמת אוהב אותי ולא באמת רוצה להיות איתי.  לא החברות שלי (והיו לי לא מעט), לא הבנים שהתחילו איתי (ולתדהמתי, בקריאה לא מזמן ביומנים שלי מאותה התקופה , היו לא מעט כאלה...) וגם לא אלה שהפכו לחברים שלי בסופו של דבר.

 

אני הייתי כל הזמן בכוננות.

כוננות לזה שיגלו את הבלוף שלי ויעזבו אותי...

ולכן הייתי מוכנה תמיד לכל קריאה של כל אחד, מהפחד שאם לא אבוא, יגלו שכל כך טוב בלעדי ולא יזמינו אותי יותר...

הייתי מוכנה לסבול (בגיל העשרה)  חברות של כמעט שנה עם אדם קר קרח, שלא יכול היה לתת כמעט שום גילוי של חיבה, שלא לומר לי  את המילים "אני אוהב אותך", אבל הוא רצה להיות איתי (מסיבה שלא היתה ברורה לי כמובן) ואני, אני  הייתי מוכנה לזה בכל מחיר, עד שזרק אותי במסיבה אצלי בבית...

לא היתה מאושרת ממני, כשמושא חלומותי מכיתה י' היציע לי חברות לאחר שנה שבה לא הפסקתי לחלום עליו בסדרונות בית הספר התיכון (הוא היה ביב') רק שלאחר חודש של מיזמוזים הבנתי שהוא פשוט רצה שאני אמצוץ לו לפני שיתגייס לצבא וכשהבין שאת זה לא יקבל ממני, פשוט זרק אותי...

כל אלה רק אישרו את מה שאני ידעתי בתוכי, וגדל וצמח לממדים אדירים: אף אחד לא ירצה להתחתן איתי. אף אחד לא יואהב אותי כל חיי...

ואז הכרתי את ג.

אני לא זוכרת מתי הבנתי שכנראה מצאתי אותו. את אותו ה"אחד" שלא פחד להראות לי את רגשותיו, להראות לי אותם, לומר לי "אני אוהב אותך".

שהבנתי שהוא לא נמצא איתי כברירת מחדל.

שהוא באמת רוצה אותי. ואומר את זה.

אבל זה היה כנראה די מהר.

והוא רצה להתחתן איתי...ואני לא היססתי. לא רציתי לחפש אחרים, לבדוק עוד אפשרויות.

מצאתי אדם אחד בכל העולם שרוצה אותי, אני לא מתכוונת לפספס את זה.

ודווקא אז, הרגשתי מספיק בטוחה כדי לחכות קצת וחיכיתי עד לאחר סיום השרות הצבאי...

התחתנו. אני לא מצטערת. לחלוטין.

אבל חוסר הבטחון לא נעלם לגמרי. בכלל לא.

הוא פשוט עבר למקום אחר.

למקום שלי מול החברות שלי, מול החברים שלי.

לפחד כל כך עצום שהם לא ירצו אותי. ששוב, הם איתי על תנאי, עד שיגלו את בלוף שלי, שבוודאי שהוא שם, זה הרי כל כך ברור.

וכשחברה באמת עשתה את זה, ועזבה אותי, השבר היה כל כך גדול, שלקח לי טיפול פסיכולוגי של 3 שנים כדי להשתחרר מזה ...

וזה הצליח. בהחלט.  ברמה מסויימת...

כנראה שגם השנים שעוברות, נסיוניות ודברים שחווים עוזרים לזה.

אבל זה לא נעלם לגמרי, בהחלט לא.

הייתי צריכה להכנס לקשר עם ד. כדי לראות עד כמה חוסר הביטחון הוא חלק ממני.

הצורך שלי שיגיד בכל מקום, תחת כל עץ רענן "אני רוצה אותך פמה" הוא עמוק ובסיסי.

בדיקה שלי של כל דבר שאומר, או כותב, או עושה, גם הוא חלק ממנו.

השוני הוא שהפעם נתתי לו אפשרות ללכת, לעזוב, ויותר מפעם אחת, אבל הוא לא ניצל אותן.

ובוודאי ששאלתי את עצמי מדוע? . העובדה שהוא רוצה אותי לא הופנמה בתוכי עד לזמן הממש אחרון...וגם אז, הבדיקה נמשכת, הרצון להוכחות יומיומיות קיים...

 

וגם ההבנה.

שחוסר הביטחון שבי הוא חלק כל כך בסיסי ממי שאני , כל כך build in, שאני יכולה להתמודד ולהעלים אותו עד גבול מסויים. ואני צריכה לקבל אותו כחלק ממני ולהמשיך לחיות איתו כל חיי.

הפוסט הזה מוגדש לפימייל באהבה.

אבל לא רק לה (ונא לא לחשוף אלי שיניים...) הוא מוקדש  לכולנו, לכל הנשים והגברים (כן, גם הם) שחווים חוסר ביטחון ששולט בחיינו ברמה זו או אחרת ולעיתים משתק אותנו, ומנסים לחיות ולהתמודד איתו עד כמה שאפשר.

קשה להאמין אבל הפוסט הזה נכתב בשבת שעברה ותכננתי לפרסם אותו בתחילת השבוע.

אבל קרה מה שקרה ופתאום, פוסט שהיה כתוב הפך להיות  מאוד חי עבורי. המפלצת יצאה מהמקום בו החבאתי אותה והכתה בי בכל הכוח.

כוח ששכחתי שיש לה.

החלטתי לחכות קצת עם הפוסט עד שאתאושש. עד היום. למרות שכשקראתי אותו שוב, התחלתי לבכות. העובדה שהדברים עדיין כל כך נכונים אצלי הדהימה אותי...

אני מפרסמת אותו כמו שהוא נכתב אז, ללא שום שינוי.

אולי צריך להזהר עם מה שכותבים...בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה... .

היה לי שבוע עם הרבה עליות וירידות, הרבה רגשות.

אני מתחילה את סוף השבוע בתחושה טובה, רגועה, מצפה.

שעון קיץ מתחיל היום (אולי מזג האוויר יבין סוף סוף את הרמז...?), שמש בחוץ והגנן בא מחר לשתול לי פרחים וצמחי תבלין...

 

וזו כבר התחלה טובה...

שיהיה סוף שבוע של שמש והרבה הנאה .