פני מדונה עדינים ומשורטטים להפליא וקול רך ושקט.

ענת "רוצחת אותנו ברכות" היפה.

מדריכת הפילאטיס.

שכחתי עד כמה שיעור פילאטיס יכול להיות מתעתע.

לכאורה, שיעור ללא מאמץ וללא ההשתוללות של ארובי/עיצוב.

הכל נעשה בשקט וברגיעה, לרוב תוך כדי שכיבה על מזרון, אפילו בלי מוזיקה.

רק קולה של ענת בחדר.

ולאט לאט, בשקט וברגיעה מוחלטת וללא שום רחמים היא עוברת שריר שריר, מפרקת אותנו לגורמים ובסוף השיעור אנחנו גוררות את עצמנו כמעט על גחוננות לאורך כל חדר הכושר עד ליציאה ממנו.

שנה וחודשיים לא הייתי בשיעורים שלה, אבל לא הפסקתי להתאמן ואפילו עברתי לאמן את שרירי על המכשירים חסרי הרחמים של החדר, ובכל זאת, היו רגעים שחשיבתי את קיצי לאחור ובסוף השיעור  עשיתי הכרות מחודשת עם שרירים שהתעוררו מתנומתם העמוקה.

ולומר את האמת, די שמחתי להכיר אותם מחדש...

"אמא בחייך, תהיי כַרִישַה" סימס לי א. הצעיר במהלך דין ודברים שקיצורו הוא שאני אבוא לקחת אותו מבית הספר והוא ינהג לתחנת השרות של הטלפון הנייד שלו כדי שיתוקן סוף סוף, בבחינת, שתי ציפורים במכה אחת. 

ולמרות שהיו לי תוכניות אחרות המשפט הזה הפיל אותי לקרשים, ועכשו אני הולכת להשקות את האדניות ואחר כך

להיות

כֶרִישֵה.

שבוע טוב חברים יקרים, אל תעבדו קשה מדי, אני יודעת שאני לא אעבוד...

(טוב, טוב, לא לזרוק עלי את הטיפקס! )