בבוקר היתה שם המועקה.

לא משהו גדול ורציני כמו בעבר, אבל מספיק בולטת כדי שאבחין בקיומה.

היא באה מסדר היום שלי, שהיה בו בעיקר להיות איתי ועם עצמי.

כבר כמה וכמה ימים חיכיתי לה שתגיע למרות שהפעם היא הסתתרה יפה מאוד בתוכי ובכל פעם שבדקתי אם היא שם, היא התאפקה והתחבאה עוד יותר עמוק, מתאפקת אפילו מלהציץ ולעשות לי "קוקו".

אבל הבוקר היא יצאה, הסתכלה עלי בדממה וחיכתה.

ובניגוד לעבר הלא רחוק, גם אני הסתכלתי עליה, וחיכיתי.

וכך חיכינו שתינו שכל אחת תשבר ראשונה ותעשה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב:

היא, לצמוח.

אני , לברוח.

אבל אני, החלטתי שהפעם אני שוברת את הכלים ולא משחקת את המשחק הרגיל והצפוי שלי, שבסופו של דבר יש בו משהו מאוד מתסכל, מעייף וגם מכעיס.

חשקתי שיניים.

נשמתי נשימה עמוקה.

לקחתי לי כוס קפה קר  ואת הספר הנוכחי שלי ("אשת אל המטבח" , אני בתקופה הסינית של חיי) ובלי להניד עין ועפעף  התיישבתי בכורסה, באמצע היום,

לקרוא.

היא היתה בהלם. אין ספק.

היא עדיין בהלם.

והיא גם עדיין כאן, מתעקשת למרות הכל, להמשיך ולגדול.

אבל אני החלטתי שהפעם אני עובדת על חיזוק שריר "הלבד" וכשאני מחליטה,

אני הכי נחושה.

(אפילו אם לפעמים אני קצת נשברת...).