לאחר ארבע שנים, החלטנו אחותי ואני, שהשנה נעשה את ערב החג אצלנו.

ושוב, אני עומדת נדהמת מול העיתוי הנכון כל כך שיש לדברים אצלי.

בשנים האחרונות לא הייתי מסוגלת לעמוד במבצע הזה.

לא כי זאת בעיה כל כך גדולה להכין ולארגן את ההתכנסות המשפחתית הלא גדולה שלנו (9 אנשים בסה"כ), הרי בין כך ובין כך אחותי היא זאת שמכינה את רוב הדברים ואת התותחים הכבדים (המנה העיקרית המסובכת יותר, הקניידלאך והמנה האחרונה/העוגה),  אלא חוסר היכולת הנפשית/רגשית שלי להתכנס לתוך האווירה הביתית/משפחתית על כל מה שזה אומר כלפי.

וכך, מצאנו את עצמנו בכל שנה,  נוסעים  צפונה בשני ערבי החגים המשמעותיים בשנה: בראש השנה ובפסח, מתמודדים עם הפקקים ומגלים בכל פעם מחדש דרכים יצירתיות יותר כדי לצלוח את הפקקים האיומים בקלות ובמהירות רבה יותר, נפגשים לארוחה המשפחתית בפורום כזה או אחר , מעבירים את הזמן בנעימים וחוזרים עוד באותו הלילה הביתה, כשהדרכים סואנות ושוקקות כמו נתיבי האיילון ביום ראשון בבוקר.

השנה, אולי בגלל המלחמה ואולי לא, אחותי בקשה לשנות ובנון שלנטיות הצעתי שזה יהיה אצלנו.

הרבה לא ישתנה.

היא תכין (כנראה) את המנה העיקרית המסובכת יותר וגם את הקינוח, אני אתרכז במרק עצמו, בגפילטא פיש שאני קונה בעצמי וקצת סלטים ותוספות.

אבל,

היום, מצאתי את עצמי  עומדת בחנות ומתעמקת ארוכות בשילובי צבעי מפת השולחן , המפיות, הראנר (מפת הבד באמצע השולחן) והכי הכי : קונה מחזיקי מפיות (הצילו!!).

וזה חברים יקרים, מעולם לא קרה, אפילו בימים "הטובים" (?!) שכל מה שרציתי בהם זה להיות עקרת בית, לבשל ולעבוד בגינה.

ואני שואלת : עד להיכן עוד תרדי, פמה? (לבור התחתית של אפיית עוגת דבש, כנראה...)