כשא. הצעיר סיים את החטיבה לפני שנתיים וקצת, הוא יצא משם עם תעודה שכולה ציונים שליליים, ד' בהתנהגות ומשפט האומר: עולה לכיתה י' אך לא בבית סיפרנו.

אף בית ספר ששייך למערכת החינוך הרגילה לא הסכים לקבל אותו עם התעודה הזאת, ואם הינו הולכים לפי הצעתו של בני ציפר הרי שהוא היה מבלה כנראה את שלוש השנים הבאות באחד מבתי הספר התעשייתים בהם לומדים יומיים ועובדים ארבעה ימים, מקום בו שארית הדימוי העצמי והיכולת לממש איזה שהוא חלק מהפוטנציאל שלו , היו נעלמים לגמרי.  

ההמשך ידוע.

א. הצעיר אובחן (עוד לפני קבלת התעודה אך מאוחר מכדי לשנות משהו)  כבעל הפרעת קשב וריכוז ומספר לקויות למידה, הוצע לו לחזור על כיתה ט' בחטיבה אחרת, להשלים פערי חומר לימוד ולשפר את הציון בהתנהגות ולקבל סיכוי להתקבל לתיכון אליו שאף להתקבל למגמת המוסיקה.

וכך היה (בעזרת הריטאלין שעשה לו נפלאות ולמעט העובדה, שבדיוק בשנה בה נכנס לתיכון , בוטלה מגמת המוסיקה, אבל זה סיפור אחר לגמרי).

לפני פחות משבוע, כשא. הצעיר כבר בכיתה יא'  בתיכון בו רצה ללמוד מלכתחילה, הייתי אצל היועצת.

היא קראה לי לעניין מסויים ותוך כדי שיחה , שהתפתחה גם לכיוונים אחרים אמרה לי: אנחנו יודעים שא. הצעיר לא יצא מכאן עם בגרות מלאה או בכלל, אבל חשוב לנו, שיהיה לו טוב.

וזה, לב העניין.

כי הכי קל זה לזרוק, להפטר, להעלים את אלו שיש להם קושי, שמהווים בעיה מסויימת למערכת, שהמערכת לא רוצה להתמודד איתם.

הכי קל זה לא להתמודד. להתעלם.

להפוך כל מי שלא נכנס לנורמה בתחום זה או אחר , לחוטב עצים ושואב מים, ולומר שהחברה שלנו זקוקה גם להם.

לטפל בסימפטומים ולא בבעיה עצמה.

ג. הבכור הוא הצד השני של הסיפור.

שם, היתה לנו רק נחת.

מכיתה א'  ועד לסוף יב'.

הכל עבר לו בקלות, בלי צורך להתאמץ כמעט.

תעודת בגרות מזהירה של מגמה מדעית עם 5 יח' במתמטיקה, אנגלית, מחשבים ועוד כהנה וכהנה.

העניין הוא, שמעולם לא חשבתי שבגלל שבית הספר שבו הוא למד במגמה המדעית החזיק גם מגמת מב"ר וגם מגמת מב"ח (מגמות עם בגרויות חלקיות עבור תלמידים מתקשים), ועוד מגמות שונות שנתנו אפשרויות לימוד לכל סוגי התלמידים, נגרע משהו מיכולתו הלימודית וההתפתחותית של ג. הבכור.

וכדי לסגור את הנושא הזה מכל צדדיו, אזכיר גם את העובדה , שהייתי מורה ומחנכת בישראל במשך 6 שנים.

ושם הכרתי את כולם.

את ה"טובים" ואת ה"רעים".

את המצליחים ואת אלו שהכל עולה להם בדם.

את העדינים ואת האלימים.

את היפים ואת המכוערים.

את הקומבינטורים ואת "הפראיירים".

את הילדים שהם בעצם התבנית שלנו, ההורים.

נכון, יש הרבה מה לשנות ולתקן, החל ממערכת החינוך עצמה , התקציבים המופנים אליה, החומר האנושי שעובד בה והיחס לתלמידים שלעיתים נותן להם יותר מדי כוח ( וגם על הסמכות ההורית שלעיתים כמעט ואינה קיימת ומולידה תופעות מפחידות, יש לי מה לומר אך מטעמי רחמים על הקוראים אדחה את זה לפעם אחרת) אני רק תוהה, האם כשאנחנו מכנים מישהו "מפלצת" אין אנחנו בעצם מנציחים את הבעיה במקום לנסות ולפתור אותה.

* (ואת הטריגר לפוסט הזה, קיבלתי כאן.)