לפחות לא באופן שאני מודעת לו,

אלא מתוך הצורך (שעדיין קיים בי למרות שעברו יותר משבועיים מהפעם האחרונה שיצאתי את המשרד),

לקבל אישור חיצוני

על העובדה שלא אני זאת שלא ידעתי לרקוד הריקוד,

אלא

שהרצפה שם,

באמת עקומה.

(פרוש רש"י: הנסיבות הסביבתיות הן כאלה שאין ולא היתה לי  שום אפשרות לעשות את העבודה כמו שצריך ובמלואה).

הקשבתי בשקיקה לדברים שסיפרה חברה לעבודה לשעבר, על ההתנהלות של הדברים שהיא בדיוק כמו שהיתה בזמני, על ששום דבר לא השתנה, שלא למדו דבר ושהמחליפה שלי פשוט קורסת.

הקשבתי והכל נשמע לי פתאום כאילו מדובר על מישהי אחרת בכלל

והכל נראה לי

רחוק

כל כך...

(ואולי כן ישנו שביב קטן של שמחה לאיד שאני דואגת לכסות אותו ואת הרוע שבא יחד איתו, בעטיפה יפה ומקושקשת עם סרט אדום גדול...).