| 3/2003
 מין יום ראשון כזה...
שמסתכלים ממנו הלאה, למה מצפה לנו השבוע הזה, וקשה למצוא משהו שירטיט את הלב...
אבל כך זה אצלי ברוב ימי הראשון. השבוע נראה ארוך ובלי ריגוש למרות שבמהלכו אני בהחלט מוצאת את הדברים שמשמחים אותי.
אבל ביום ראשון...הכל נראה שומם, שטוח, חסר חיים...אלא אם כן אני אמורה לטוס ללונדון באותו הערב... , אבל זה עדיין לא יצא...
אני נאמנה להחלטתי לא ליפול ל"בור יום ראשון". לא לתת לעצמי להכנס לדכאון שכל כך קל ליפול אליו , שלפעמים יש בו אפילו משהו מנחם, משהו שאומר לך: זה בסדר להיות בדיכאון היום, כולם כך, גם לך מותר...
אבל אני לא רוצה...
יש לי מספיק סערות בחיים שמורידות אותי למטה לפעמים (ולראיה, בשבוע שעבר) אז החלטתי לא לתת לעצמי סיבה נוספת...
לקוח שעצבן אותי די מוקדם בבוקר והוציא אותי משלוותי (דבר שדי קשה לעשות אני מודה) הצליח להוריד לי את מצב הרוח.
איבדתי את הריכוז, את החשק לעבוד.
קראתי קצת מיילים, פטפטתי עם קוקסטה במסנג'ר (עד שהוא העיף אותי לכל הרוחות), קצת ישרא, שומעת את סלין דיון, גם ד. התקשר וכתב וכך היום עובר...
טוב. יאללה, לצאת מזה! שמעת אותי...?
אז מה היה לנו בסוף השבוע...
סוף שבוע של מנוחה, קצת ספורט (הליכה) , סרט טוב וארוע לסיום.
ביום חמישי היתה פגישה כייפית עם חברות ותיקות וחדשות, כן, והיה שם גם גור חתולים פצפון שגרם אפילו לי, לזו שאוהבת חיות בית מרחוק, לקליק בלב....
ושישי בבוקר, כמו תמיד. ד. נראה פתאום כל כך רחוק...כל כך לא מוחשי, לא אמיתי...
ארוחת בוקר ביחד עם ג., קצת שוטטות במרכז מסחרי, טעימות בחנות התבלינים המהממת ששם, ומה פמה קנתה שוב בכל החנות הגדולה והגוונת הזו? גרנולה...לארוחת הבוקר... .
בצהריים הגיע הגנן.
האדניות התמלאו בצמחי תבלין לבישול (אני יודעת שאני כמעט ולא מבשלת, אבל שיהיה, אם תיפול עלי המוזה והחשק...), לתה, פרחים עם הרבה צבעים, וגם אצלי בלב....
המשך היום היה רגיל.
יצאתי להליכה שלי.
מאז הפגישה המקרית עם ד. והסדק שהיא פתחה בתוכי, החלטתי שאני לא רוצה לפגוש אותו כך, שוב.
לא מבטי עיניים פיתאומיים בלי הכנה. לא שתי שניות של ריפרוף.
זה כואב לי יותר מדי.
אני רוצה אותו לזמן יותר ארוך. זה יכול להיות גם שעה. מספיק לי.
אני רוצה אותו כשהוא מגיע לכאן , עבורי ולא במקרה.
אני רוצה אותו.
וגיליתי שקצת שכחתי איך הוא נראה... . וזה מפליא כי הזכרון אצלי הוא אחד הדברים הטובים יותר.
את ד. אני מרגישה שאני שוכחת.
שוכחת איך הוא נראה. דמותו מתעמעמת אצלי.
אנחנו מדברים כל יום , כמה פעמים ביום, הקול מוכר לי, המראה...אני צריכה להתאמץ...
מה זה אומר?
הלכתי, נהנת משמש הצהריים החמימה, הרעש וההמולה של יום שישי בצהריים כשהאנשים מסיימים סידורים אחרונים ונוסעים הביתה...וכל הזמן יש לי הרגשה שהוא באזור והוא רואה אותי...
הוא לא היה. הוא לא ראה...
בערב היינו בסרט מקסים "קוקושקה". קוקסטה כבר כתבה עליו וצדקה בכל מילה. רק שאוסיף שבסרט ישנן רק 3 דמויות שכל אחת מהן מדברת בשפה אחרת.
למרות זאת, ובלי להשתמש ב"שפת הידיים" רוב הזמן , הם מבינים אחד את השני, מצליחים לריב, להשלים, לשנוא ולאהוב.
סרט אנושי, חם ומצחיק מאוד...
דרך אגב, אצלי אין התלבטויות...האל הסקנדינבי... או מאמא....
בשבת הכנתי את הלזאניה המובטחת לג. הבכור, אלא שכבודו הלך ללמוד למבחן מגן במתמטיקה... למראה פני העגומות אמר לי שהעיקר הכוונה ובשבת הבאה הוא מבקש ארוחה ביתית שיזכר בה בזמן הגיבוש...
סיימנו את סופ"ש בבת המצווה של בנצי, הבוס שלי , בעזריאלי, למעלה, למעלה...
ארוע מוקפד מאוד מצד אחד אבל שמח מאוד מצד שני.
בני התפוצה הזו, הרוסית , יודעים בהחלט לשמוח.
גיליתי שהבוס שלי שר כל כך יפה! הוא שר לבת שלו את השיר "איזה עולם יפה" למילים שהוא כתב...ואני התרגשתי.
וגם הביג בוס ואשתו שרו ורקדו כמעט בלי הפסקה (בני 70+).
כל המשפחה , החברים ואנחנו, העובדים רקדו כל הזמן, כולל אנשים שאם הייתי רואה אותם ברחוב, הייתי בטוחה שעוד רגע הם עוברים מן העולם הזה...
התזמורת היתה שילוב של רוסים ושני זמרים שחורים, והשיר האולטימטיבי שהושר בערב היה רגאי בשפה הרוסית ששרו הזמרים השחורים...
אין מילים.
האוכל...אח...הנוף...
ג. ואני רקדנו כמעט בלי הפסקה. עוד דבר חדש שאנחנו עושים.
אני כל כך אוהבת לרקוד...רוצה למצוא מקום לזה...
יכול להיות שיום ראשון קשה יותר ככל שהשבת שלפניו היתה יותר מהנה?
אולי.
נקודה למחשבה...
שיהיה שבוע טוב, במיוחד לשתי החברות מישרא שאצלן הוא התחיל מאוד קשה...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
