קיבלתי במקום בו אני אוהבת לעמוד בשנים האחרונות, בשקט של דקות האור האחרונות לפני שהחושך עוטף את כל ההרים , לוחשת בשקט את שמות האהובים עלי ומחברת לכל אחד מהם מתנה פנימית שהייתי רוצה לתת להם.

ולי.

(שינוי תוכניות הביא אותנו לחגוג את ערב החג אצל אחותי, ועשינו זאת כשאנחנו יוצאים בשעת צהריים מוקדמת להפליא ומצליחים להמנע מכל פקקי ערב החג האיומים ומטילי האימה).

ובבוקר החג עצמו, הרגשתי שאין מקום שמתאים לי להיות בו יותר מאשר חוף ים , בימים האחרונים לפני שהוא מתכנס לתוך עצמו  ונשאר בבדידותו המזהירה לאורך כל החורף כולו.

וגם היום, החוף לא היה מלא  ואפשר היה לשבת בשקט תחת שמשיה , לקרוא, לתת לרוח ללטף את הפנים ואת הגוף,  להקשיב לשיחות שמתחברות משברי מילים שנישאות עם הרוח ולהביט בים הכחול/ירוק ששפתו עטורה תחרה של קצף גל.

ואם ים אז חייבים להיות גם ארטיק שוקו - בננה (וחבל שזה לא יכול היה להיות מהאיש שהיה נושא ארגז קרח על גבו וצועק: "ארטיק בננה/שוקו/קרח לימון") וארוחת צהריים תחת סככה מקש, של ברבוניות , צ'יפס, בירה ומילקשייק שוקולד.

וחשבתי לעצמי, בין שאר המחשבות הרבות שמתרוצצות בימים הללו בתוכי,

ששנה שמתחילה בהנאות

פשוטות,

בסיסיות

וקלות כל כך להשגה,

חייב להיות בה משהו,

טוב.

עדיין חג שמח חברים יקרים ועדיין שנה טובה, שתהייה ...