| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 3/2003
 עוד משהו...
ג. התקשר. לא דברנו כל היום. היה בישיבות, אחת מהן חשובה מאוד.
ההצעה שלו התקבלה על ידי האחראי. באופן גורף ומוחלט.
הוא כל כך שמח. אני כל כך שמחתי בשבילו.
ביום שישי היתה לנו שיחה עמוקה.
עליו. על תחושותיו, על המקום בו הוא נמצא.
המעגל הסגור שהוא מרגיש שמסתובב בתוכו, על חוסר יכולתו לשים גבולות לאחרים ולכן מרגיש מנוצל על ידיהם, על ההרגשה שאין לו אנרגיות.
דברנו. ופתאום עלו בו דמעות. וגם לי.
לכן כל כך שמחתי שהצעתו ותוכניתו התקבלו.
התנצל שלא דיבר איתי כל היום.
זה בסדר, עניתי.
מה שלומך היום?
בסדר...סתם כך, קצת...אבל בסדר...אתה לא כועס עלי שאני יושבת כל ערב מול המחשב?
לא , מה פתאום?
אתה לא מרגיש שאני מזניחה אותך? לא, אני לא מרגיש כך, באמת, היינו המון ביחד בשבת.
אני יודעת שאני נשאבת לשם, שאני קצת מכורה...זה באמת לא מפריע לך, כך בערב?
לא. זה מזמן לא מפריע לי אמרתי לך. זה בסדר. אם ארגיש אוציא אותך משם, בסדר?
כן. תוציא אותי...
הייתי חייבת את השיחה הזו.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
