וכאילו חזרתי אחורה במכונת הזמן.

אמנם מכונה משוכללת ואוטומטית לחלוטין ואז כל שהיה לי היתה כרטיסייה לאוטובוס, אבל הדה ז'וו בתחושות כל כך דומה.

אני לא רוצה שההליכה שלך  ביום ראשון בבוקר תהייה לצבא, אמרתי לג. הבכור כשהסעתי אותו לתחנת האוטובוס , אם כבר אתה אמור ללכת, שזה יהיה לאוניברסיטה או אפילו לבית אחר, שהוא כבר שלך.

לא לצבא.

כי פתאום, נורא קשה לי שהוא הולך לשם.

ולאו דווקא כי הוא בסכנת חיים.

לא יותר מאשר כל אחד שמשרת בשומרון.

אלא כי אני פשוט לא רוצה שיהיה "שם".

על כל מה שזה אומר מבחינת תנאים

 פיזיים

ונפשיים.

וזה כלל לא קשור להשקפת עולם פוליטית או דומה,

זה פשוט כי אני רוצה שיהיה לו

טוב,

נוח,

נעים,

ומחבק.

ושם , בצבא , במקום שהוא נמצא והדברים שהוא עושה,

זה לא כך.

ועכשיו גם כואב לי הראש...

פמה , שעדיין רוצה לשמור את הילדים שלה תחת כנפיה...