ורק הטוב לעד לא ימחק.

יש אור גנוז באושר שנגוז.

(יחיאל מוהר)

מצאתי את השיר הזה, שנזכרתי בו אתמול תוך כדי כתיבת תגובה לסבינה...

שיר ישן ששרה  במקור ריקה זראי , אם אני לא טועה...

וקרה לי מה שקורה לעיתים ומזעזע אותי בלי סיבה...

קראתי את המילים פעם ופעמיים ובאופן בלתי נשלט התחלתי לבכות...

מין בכי שבא משום מקום, בלי סיבה, בלי רע, בלי טוב, בלי למה, בלי היכן...

משהו בסיסי, עמוק, מזוקק ועוצמתי...

ומשאיר אותי לאחריו נידפת ברוח...