קראה לי דרלינג בתגובות לפוסט של אתמול וגם עופרניקוס לא יכול היה להתאפק ולהזכיר שלפעמים הפוסטים שלי נקראים כחידת הגיון שפתרונה ברור רק לי  ורק העדרותו של טליק מפאת עיסוקים חשובים יותר, מנעה ממנו לתהות האם שוב בפוסט בסגנון "העגלה ובולי העץ" עסקינן.

אז זהו, שלא.

לפעמים, כשקורה לנו משהו טוב אנחנו מעדיפים לא לדבר עליהן בפומבי (מישהו אמר אמונות טפלות?)  להמתין ולתת לדברים לקרות ולהתבסס לפני שאפשר יהיה להתרווח בנחת ולומר בשקט, בתוכנו: יש!

שתי אקסיומות ליוו אותי שנים רבות מאוד מחיי, מאז תחילת גיל העשרה אם לדייק.

הראשונה, שאני בורה מוחלטת וחסרת סיכוי במתמטיקה.

והשניה, שאני חסרת כל שביב יצירתיות באופן מובהק ומוחלט.

לאורך השנים אני חיה עם שתי האקסיומות בשלום ואולי אפילו יותר מכך, כי לפעמים כשלא לא היה לי נוח יכולתי להתחבא מאחוריהן ולהאשים אותן בחוסר היכולת לעשות דבר זה או אחר.

אקסיומת המתמטיקה עדיין שרירה וקיימת וכרגע אני לא רואה באופק הקרוב/הרחוק שום שינוי.

האקסיומה השניה (חוסר היצירתיות) הולכת ונסדקת עד כדי שבירה ממש, בחודש האחרון  בכלל ושבועות האחרונים, מאז שאני בבית, בפרט.

ולזה התכוונתי כשכתבתי על סוג של מתנה שאני מרגישה שקיבלתי.

קורים דברים.

אני מוצאת את עצמי מסתכלת פתאום אחרת על העולם, על מה שסביבי.

הראש שלי פתאום חושב אחרת ואני מוצאת את עצמי מלאת רעיונות כרימון וגם מוצאת דרכים להוציא אותם לפועל.

ואני עומדת מול כל זה ושואלת בפליאה מאיפה זה בא והיכן זה היה עד עכשיו.

ועם השמחה בא גם הפחד (סוג של עסקת חבילה) שכפי שזה בא פתאום, כך זה גם יעלם ולכן אני שומרת את זה סגור ורק לפעמים מרימה את מכסה הקופסה ומציצה פנימה, לראות שזה עדיין,

שם.

(טפו, טפו, טפו ).