הבטיחו שרב.

קיימו.

אובך מסמא עיניים מכסה את כל מה שרואה העין, נותן רק לחלקים מרומזים מתבנית הנוף להזכיר את קיומה , ההרים במזרח מתעקשים להראות שהם אכן עדיין שם וענן כהה וסמיך מחום עומד מעל המקום בו נמצא הים.

מעת לעת מגיע פתאום משב רוח חזק מהמערב, מעלה תקווה שאולי השרב נשבר אבל מגע הרוח החמה מפוגג את התקווה בעודה באיבה.

החתולים מעולפים.

שוכבים פשוטי אברים על השטיח, בקושי מזיזים את קצה האוזן כשאני עוברת לידם ומעליהם.

זמן שינה.

רוב היממה כמעט.

ואם בוחנים את הדברים לעומק, הם בהחלט יודעים, למה...

(פוסט קצת פיוטי של יום מעולף. יעבור לי. ).

(וכמו שהבטחתי, יש עוגת גזר!)