הכל כמו נאחז בדברים שהם רק של היום הזה כדי לשַמֶר מהם עוד ועוד , כמה שאפשר יותר,

עד שהכל יתפוגג לו והיוםיום יחזור.

האור בהיר יותר.

האוויר צלול יותר.

ההרים במזרח והים במערב בולטים יותר כאילו נשטפו מאבק ביד נעלמה.

קולות הילדים שנאחזים בדקות האחרונת שלהם כשליטי הכביש, חזקים יותר.

השקט של הרחובות ללא מכוניות נשמע יותר.

ועל כל זה ינשא עוד מעט קולו של השופר בעת תפילת נעילה וכאילו יסדוק את בועת הזכוכית השקופה שכמו עוטפת אותנו יום אחד בשנה והכל יתפוגג לו ויחזור להיות

כשהיה.