(כותרת שכמו נלקחה מהבלוג של מרגי, ולה זכויות היוצרים )

אנחנו לא יכולים לדעת מה הטריגר שמעלה מתוכנו דברים שחשבנו שכבר מזמן אבד עליהם הכלח.

אבל אתמול זה מצא אותי מסתובבת חסרת הגנות וחלשה באופן שכנראה אפילו  לא הרגשתי בו וכך , הצליחה * מחשבה שכבר מזמן חשבתי שהיא לא באיזור, לעלות למעלה ולתפוס אותי באחיזה הכי חזקה שלה.

העייפות וחוסר הכוחות שהלך והתגבר בי גם לאחר נמנום אחר הצהריים של אתמול, הביאו אותי בשעות הערב כשאני צריכה לשרוף זמן עד לפגישה שהיתה לי מאוחר יותר, לנסיעה חסרת מטרה ברחובות העמוסים של עירי הקטנה והמתפתחת תוך כדי שאני מוחה את הדמעות שמטשטשות לי את התמונה מסביב ורק כפסע היה ביני לבין התנגשות בין מכונית כזאת או אחרת.

אחרי שבכיתי את עצמי לתוך הטלפון ונרגעתי קצת וגם מצאתי באופן מופלא לגמרי, חניה במרכז העיר, החלטתי שלאקט הסופי של הנחמה אני רוצה גלידת תות  והתחלתי לחפש עד שמצאתי את עצמי בקניון המקומי,  שזה עתה חידש את פניו (ונפתחה חנות זארה גדולה ומאמממת!!! בתוכו).

הסתובבתי פה ושם , בלי למצוא שום גלידת תות עד שעמדתי מול חנות סטימצקי שחלון הראווה שלה היה מוקדש כולו לספר הזה.

נכנסתי פנימה, לקחתי את הספר וכאן התפתחה לה סצינה שהיה עלולה להיות מביכה במידה מסויימת ,אם היה לי איכפת, כשאני עומדת ומדפדפת בספר, מקריאה בליבי שם אחר שם ברומנית ולא מפסיקה לבכות, כשמסביב הומה תנועת אנשים ערה של שעות הערב המוקדמות.

בסופו של דבר, לא קניתי את הספר.

עדיין.

לא רציתי לקנות אותו מתוך בכי אבל זה יתוקן ובמהרה.

וגם גלידת תות לא מצאתי, אבל בישיבה שתיתי קפה עם דובשניות ומבחינתי זה מילא את הצורך המנחם שעדיין היה בי.

והיום, יום חדש והחלטתי לתת לעצמי קצת צ'אנס פה ושם ולא להלחם בי עם כל התותחים הכבדים שנמצאים בימחי"ם פנימיים מצויידים היטב.

(דהיינו, אני יוצאת להסתובב וגם קניות יהיו כנראה... ).

* (וממה כל כך פחדתי פתאוםי?

 שאני חוזרת אחורנית. שוב. למה שהייתי חסרת כוחות , חסרת חיים. חסרת.

וזה בסדר. לא צריך לומר שום דבר, אני יודעת שמה שהיה לא יהיה יותר. לעולם.)