זה לא שאני נאחזת בנוסטלגיה.

וברור לי לגמרי שכל מיזם, פניו קדימה ועל אחת ואחת ישרא , שהוא כולו אדם אחד שפיתח את הפורמט

והחזיק אותו בעצמו שנתיים שלמות.

ואנחנו (ואם יורשה לי לומר דור הראשונים) עוד זוכרים את היום הנורא ההוא של 1 באפריל 2003 כשישרא נסגר כי השרת שעליו הוא היה לא הסכים להחזיק אותו יותר, ולמרות שמאוד רצינו וקיוונו, זאת לא היתה מתיחה, והימים הספורים שישרא היה סגור ונדמו לנו כשבועות,  הסתובבנו, אותם אנשים שכבר היו קשורים בינהם בחוטים שניטוו כאן , עצובים ובעיקר , אבודים.

לכן שמחתי שישרא מצא סוג של בית בנענע ולא הפריע לי הירוק והצהוב וכל הדברים שבאו איתו.

ולכן אני שמחה עבור יריב שהמיזם שלו קיבל סוג של אישור על חשיבותו ומשמעותו בתוך ים המייזמים שקמים חדשות לבקרים בעולם הסוער והגועש שנקרא אינטרנט.

ובכל זאת, משהו בי קצת עצוב היום.

כי הקנייה של נענע את ישראבלוג מסמנת , עבורי לפחות, את פקיעת החוט האחרון של הקשר האישי שהיה ישרא עבורי, ומבחינתי זה היה אחד הדברים  שהיו יקרים לי כאן, מאוד.

ולזה, אני אתגעגע.

ויחד עם זאת ובראש ובראשונה, אני שמחה ובהצלחה ליריב בפרוייקטים הבאים.