שכשאני עומדת לכתוב משהו כאן, מול הדף הלבן שעומד ומחכה לי בסבלנות שאתחיל למלא אותו

בסימנים בצבע שחור, שאחר כך הופכים לצבע הבלוג שלי,

הלב שלי מתחיל לדפוק.

בשקט הזה, שבו אני נשעת אחורנית על כסא המנהלים בעל המסעד הגבוה והחורים בריפוד (כי הוא אחד המקומות החביבים על החתולים לחדד את צפורניהם - יש עוד, אבל לא נכנס לזה עכשיו), ואני מרגישה את הדגדוג בקצות האצבעות שמחכה להתחיל ולהוציא מתוכי דברים שיהפכו למילים, למשפטים ולפיסקאות מסודרות, שמעתי פתאום את דפיקות הלב שלי מהדהדות באוזניים.

ונשמתי נשימות עמוקות ואיטיות, אוגרת לתוכי את כל האוויר שהריאות שלי יכולות להכיל, והקשבתי לקול תופי הטאם טאם  הפנימיים וברגע הראשון לא הבנתי מהיכן זה בא ועל מה ולמה.

ורק אחר כך, אחרי שנתתי לעצמי להקשיב לתזמורת הבנתי שלמרות שלפעמים הכתיבה עצמה קשה לי, ולפעמים אני יושבת מול המסך הריק ושום דבר לא יוצא ממני,

עדיין הכתיבה עצמה כאן ובכלל, בשבילי, היא סוג של

חגיגה .

(מחשבות שעלו בי על המקום הזה ומקומי שלי בו).