אבא שלי, שהיה עובד מדינה חרוץ ובכל שנה נזקפו לזכותו ימי חופשה רבים שלא ניצל אותם, הקפיד תמיד לקחת חופש ביום הבחירה שהיה לזכר הולדתו (או מותו) של ב.ז. הרצל.

לשאלתי מדוע הוא מקפיד לציין את היום הזה הוא ענה לי בפשטות: אני ציוני.

לא ממש הבנתי מה זה אומר, גם כשסיפר לי על התלאות שעברו בארץ הולדתם כשהודיעו על רצונם לעלות לארץ.

לפני כ 10 שנים, במיוחד לאחר תחילת האינתיפאדה הנוכחית ועד לפני כשנה וחצי החל להיות לי רע מאוד כאן. עד כדי כך, שמבחינתי, אם היתה נקראת בפני הזדמנות לקום ללכת ולחיות במקום אחר, הייתי לוקחת אותה בשתי ידיים.

רק לאחר שהחל בי התהליך שאני עדיין נמצאת בעיצומו, הבנתי שלמעשה השלכתי החוצה את התחושות הרעות והקשות שהיו בתוכי.

והיום, כשאני עסוקה יותר בעצמי ובמרחב הפנימי והקרוב אלי מצד אחד, פתוחה וסבלנית יותר לדעות שונות משלי, מצד שני, אני מוצאת את החיים כאן בארץ טובים ואפשריים הרבה יותר עבורי...

מעולם לא חייתי במקום אחר. נולדתי שם (רומניה), אבל עליתי לארץ בגיל צעיר מכדי לדעת איך זה "שם".

אני לא יודעת איך זה להיות במקום אחר ולהתגעגע לכאן, אני לא יודעת אם בכלל הייתי מתגעגעת למשהו...

בתחושה הפנימית שלי, אני חושבת שהייתי מסתגלת לא רע לחיים במקום אחר, במיוחד עכשיו כשהאינטרנט מאפשר להשאר קשורים למקומות ולאנשים שחשובים ואהובים עלינו...

אז מה מחזיק אותי כאן?

מעבר לעיניינים האדמיניסטרטיביים  של גיל, מקצוע נדרש וכו', הסיבה העיקרית היא הבורות של חוסר הידיעה.

אני לא יודעת משהו אחר, לכן אני כאן...

ויכול להיות שמה שבאמת מחזיק אותי כאן, זאת אותה התחושה שהיתה לי לפני 10 שנים כשעמדתי, בפעם הראשונה, בתחנת רכבת תחתית בלונדון, הסתכלתי על הפרסומות העצומות שהיו מולי, הבנתי כל מילה אבל לא הצלחתי לחבר אותן ולהבין את האסוציאציה...

כאן, זה לעולם לא יקרה לי...

ושוב, דארלינג הרימה לי להנחתה ואני לא יכולתי שלא להשיב...

פוסט קצת כבד ורציני לקראת שבת חברים יקרים, אבל זה לא ימנע ממנה להיות טובה ...

***************************************

15.6.07

הפוסט נכתב לפני שלוש שנים ורלוונטי בכל מילה, אות ופסיק ממנו , גם היום.