שמים כחולים.

קרני שמש מלוכסנות של שעות בוקר מאוחרות.

הרי ירושלים, שחלקם צחיחים וחלקם מכוסים עצי אורן, ברוש, אלון  ועיר גדולה שמציצה במרחק.

רוח קלילה שמניעה את העצים הנ"ל ומלטפת את הגוף והפנים.

סוכה מקני סוף שמתאימה בדיוק לערב החג הזה.

ארוחת בוקר טובה שמוגשת מול הנוף.

פטפוט אנשים.

צחוק תינוקות ובכי תינוקות וכל אחד מהם אומר עולם ומלואו ללא מילים.

ישיבה עצלה למול הנוף.

תחושת נימנום פושטת לתוך העצמות.

לכל יש זמן.

לכל יש מקום.

שלווה.

ומול הנוף הזה פתאום הבנתי שהתקופה הזאת, של עשיית כלום לכאורה, היא סוג של מנוחה, לא מהשבועות/החודשים האחרונים אלא מארבע השנים האחרונות.

כדי לאגור כוח לעוד ארבע שנים כאלו.

לפחות...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של חג שהוא אוסף לתוכו את שארית ריחות וטעמי הקיץ לקראת ימי הסתיו והחורף שעומדים בפתח...