בשנה השלישית להיותי מורה, קיבלתי ללמד היסטוריה את יא' 5, מחשבים.

אימת בית הספר.

הכיתה שמורים חדשים (וגם לא לגמרי חדשים)  היו יוצאים ממנה בבכי.

הכיתה שהפכה למיתוס מהלך איימים  עוד לפני שסיימה את שנת הלימודים הראשונה שלה בבית הספר, בכיתה ט'  (בעיר ההיא ובזמן ההוא, לא היו עדיין חטיבות).

כל החופש הגדול הסתובבתי כשהבטן שלי מתהפכת בקירבי מחפשת דרכים להצליח להחזיק שם שיעור שלם ושלא יזרקו אותי מהכיתה ממררת בבכי ופונה ישירות למנהלת כדי להגיש את התפטרותי.

בסופו של דבר, ה 1 בספטמבר הגיע וגם זמני להזרק לגוב האריות.

הם ישבו בקומה השלישית ואני זוכרת את הברכיים שלי הופכות לחמאה ורועדות כשאני מטפסת במדרגות ונכנסת לכיתה, מתוחה כמו מיתר גיטרה לפני הופעה. 

יומן.

בדיקת שמות.

שקט. הכל שקט.

השעור מתחיל.

שקט.

מתנהל כסידרו.

אני שואלת, הם עונים. מתנהל דו שיח כמו בכל שיעור שלי.

הדקות עוברות להן ופתאום, הצלצול.

השיעור הסתיים.

ולא קרה שום דבר.

זה רק מקרה, אמרתי לעצמי כשירדתי , עדיין בברכיים רועדות לחדר המורים.

הם בטח מכינים לי משהו לשיעור הבא.

והגיע השעור הבא.

והכל היה מצויין.

וגם זה שלאחריו.

והבא.

ורק לאחר כשלושה שבועות מתחילת שנת הלימודים הבנתי שבעצם לא יקרה כאן שום דבר יוצא מגדר הרגיל בכיתת לימודים בבית ספר ישראלי במערכת החינוך הממלכתית.

לפעמים הם יעצבנו אותי, לפעמים אצטרך להרים את הקול כדי להרגיע רוחות סוערות, מישהו ישלח להרשם, אבל בבסיס, הדברים יתנהלו כסידרם והשיעורים יועברו כפי שאני אחליט להעביר אותם.

וכך היה, עד לסוף השנה , בה נפרדנו בצער הדדי כי לא המשכתי ללמד אותם בי"ב מסיבות פנים בית ספריות.

ולמה אני מספרת את הסיפור?

חודש אני יושבת בבית.

לא עושה כלום.

שום כלום מהותי.

קמה בבוקר והיום מתנהל לו בצורה שנוחה ומתאימה לי ואפילו מהנה אותי .

הרבה.

טוב לי ונעים עד כדי כך שעדיין לא הוצאתי לפועל את התוכנית שהיתה לי כשנפרדתי ממקום העבודה שלי לפני חודש.

ובכל זאת, חיכיתי.

כל יום חיכיתי שזה יבוא.

המועקה.

הפחד להיות עם עצמי והבריחה.

הצורך לעשות משהו שיש בו תועלת ממשית, כזאת שמביאה משכורת.

ולא קרה שום דבר מכל אלה.

להפך.

וכשאני מדמיינת את עצמי בתקופה הקרובה, של השבועות הקרובים, אני עדיין יכולה לראות את עצמי נחה ועושה הרבה מלא כלום ונהנית מזה עד קצות אוזני.

שבוע טוב חברים יקרים ומועדים לשמחה.

פני לעיר הגדולה (ברכבת) לראות אנשים וסרט.