רק כשאני קמה ממקומי מול המחשב, לאחר שלוש שעות שכלל לא הרגשתי כיצד חלפו, מכים בי פיתאום , כמו גל ענק של מים אדירים, הגעגועים המודחקים, המוחבאים עמוק עמוק בתוכי מיום חמישי אחר צהריים/ערב, בפתחו של סוף השבוע...

רק אז , בשניה ההיא, אני מבינה שכל שלוות הנפש שיש בי , לכאורה לאורך כל היומיים האלה, היא מקסם שווא ודרך שלי להתמודד עם המרחק, עם הניתוק המוחלט, עם הגעגועים, הכמיהה, הרצון,התשוקה, הצורך, הכמיהה...

רק כשאני יוצאת מכאן, מישרא, לכמה דקות , אני מבינה עד כמה הקריאה, החדירה, הביקור בחייהם  של אנשים אחרים, מנתקת אותך מהחיים של עצמך...