חבילה מלאה בשוקולדים וקצת סיגריות שלחתי לג. הבכור ששומר על כמה משפחות ברסלביות באחד המקומות היותר נדחים בארץ האינתיפאדה.

לאחר ההלם הראשוני מהידיעה שהוא שם , מעורב בגאווה על היותו המפקד של החוליה, שדאגתי לא להעביר אותו בשיחת הטלפון עם הבכור, נכנסתי לריטואל הרגיל שלי בהתמודדות עם מצבי לחץ שאין לי כל דרך למנוע אותם, והיא פשוט הדחקה.

הכי עמוק שאפשר...הכי בתת המודע שאפשר...

אני אפילו לא זוכרת להתקשר אליו...

כאילו הדבר הזה, הפעילות הכל כך מפחידה הזאת, לא קיימת עבורי...

ורק כשאנחנו מדברים ואני שומעת ברקע את קולות מכשירי הקשר ואותו עונה להם בקול כל כך בוגר וגברי, אני מרגישה את אותה צביטת האימה מעורבת בליטוף הגאווה על שהוא כפי שהוא...

בעבודה מתהווה פרוייקט גדול שידרוש ממני להראות את היכולות שלי בארגון, הנעת אנשים, פיקוח...

למעשה אחריות שלי לניהולו של כל הפרוייקט...

הרגשתי את צביטת ההתרגשות הזאת שלא היתה לי כמעט שנתיים וחצי מאז שאני כאן ואחר כך את צביטת הפחד מחוסר הבטחון ביכולת שלי להניע פרוייקט כזה, תוך כדי קירצוף שכבות החלודה שעלו בי לאחר תקופה ארוכה כל כך של חוסר פעילות מקצועית...

מתח שמתפוגג מעט ברגע שאני מתחילה להזיז את הדברים...

שבוע שבין "ימים נוראים" לרובנו, עם מעורבות רגשית כזאת או אחרת, שבוע שבסופו הנסיעה ללונדון, עם תחושות מעורבות שיש לי אליה...

ימים מהורהרים...