פעם, בעבר הלא מאוד רחוק שלי, להסתובב בקניונים ובחנויות מזון ענקיות היה הבילוי הכי משמח עבורי.

אחרי מסעדות כמובן.

כל קניון חדש שנפתח וכל סופרמרקט ענק שבא יחד איתו או לבדו, קיבל ביקור ארוך זמן מצידי ואת תשומת ליבי המלאה, חנות אחר חנות.

לא פיספסתי דבר.

כשהיינו נוסעים לחו"ל , כולם כבר ידעו: פמה צריכה להכנס לפחות לסופרמרקט ענק אחד אחרת היא מקבלת וויברציות בידייים וחוסר שקט עמוק באופן כללי.

זה היה פעם.

והיום?

אני נכנסת לקניון כשיש לי מטרה ברורה לחלוטין, באה, קונה , הולכת.

אם זה נופל על חגים והמקום הומה אדם אני נכנסת פשוט לדכאון.

וקניות יומיומיות פשוטות?

כאן, בשכונה מתחת לבית ועוד מביאים לי הביתה ומדסקסים איתי מה חדש עם החתולים ובכלל.

היום נכנסתי ל"טיב טעם" הגדול.

הסיבה העיקרית היתה לקנות בשר לצהרי שבת וגם להצטייד בכלים חד פעמיים יפים להרמת הכוסית אצל ג. הבןזוג ביום א' ועל הדרך, כבר החלטתי לעשות את שאר הקניות.

הייתי מאוד ממוקדת ולא הסתובבתי סתם.

ידעתי בדיוק מה אני רוצה והיכן הם נמצאים ומהר יחסית מצאתי את עצמי בקופה.

ושם, הרגשתי אותה עומדת לי בגרון וכמעט מתפוצצת בי.

המועקה.

כל מה שרציתי היה לאסוף את עצמי ופשוט לברוח משם.

מישהו כבר עמד בתור מאחורי, הקופאית העבירה את הדברים במהירות והם נערמו אחד על השני והרגשתי אני פשוט מאבדת

את עשתונותי.

לאט לאט, אמרתי לעצמי.

לאט לאט.

הוא יחכה ואת תסדרי את הדברים בדרך ובאופן הנוחים לך.

נשמתי עמוקות ולאט וכך עשיתי,

אבל הצריחה שרציתי לצרוח עדיין נמצאת בגרוני

וחונקת אותי

מבפנים...

(ולא, זאת לא קלאוסטרופוביה. אין לי שום בעיה עם מקומות סגורים , גדולים או קטנים).