אני לא יודעת מתי זה תחיל, הרצון לדעת מה היה שם, הרצון להבין איך זה היה יכול לקרות. איך עם שלם , מהתרבותיים שישנם, הפך למכונה רצחנית...

יחסית ליהודים בארצות אחרות באירופה, ליהודי רומניה היה מזל. לא שהחיים שם היו סוגים בשושנים, אבל ההצטרפות שלה למדינות "הציר" מענו, לפחות בהתחלה את כניסת הנאצים למדינה והשאירו את העבודה לפשיסטים המקומיים , שהיו פחות חדורי תודעת החריצות הגרמנית הידועה.
המשפחה שלי לא נפגעה. לא היו במחנות ריכוז, לא מפוגרומים.
אבא שלי נאלץ לעזוב את בית הספר ולעבור לבית הספר היהודי ולמעט עבודות כפייה בטיאטוא רחובות, החיים נמשכו פחות או יותר באופן רגיל, עד כמה שאפשר לדבר על רגיל בזמן מלחמה.
כך היה גם אצל אמא שלי.
היו לי סבים וסבתות. לא שמעתי ולא גדלתי על סיפורים משם....

אז מהיכן זה בא?

אולי מהדבר הזה, שראיתי יום אחד, רשום על היד של בעלה של דודתי ושאלתי את אמא שלי בתמהון: מה זה?
ש...ש...היא אמרה לי, הוא היה בשואה, הוא היה באושוויץ...
זה היה מין סוד כזה, שלא מדברים עליו, והוא הופך לגדול ועצום.
אז אולי שם זה החל, או בגלל יום שואה זה או אחר , אבל מצאתי את עצמי בגיל צעיר יחסית, תחילת שנות העשרה , מתחילה לקרוא כל דבר שכתוב בעברית על נושא השואה, ואחר כך, על הנאצים ועל מלחמת העולם השניה.
לפעמים היו תקופות שלא קראתי שום דבר חוץ מזה.
קראתי ספרי הסטוריה, רומנים, יומנים...
קראתי ספרים שהיו קשים ומסובכים מדי עבור נערה צעירה, קראתי ספרים שאסור היה לתת לי לקרוא ("בית הבובות" של ק. צטניק...) וגרמו לי לחלומות זוועה בלילות...
לפעמים התאורים בספרים, ביומנים לא היו כל כך קשים, ולפעמים זה היה אפילו נראה קצת כייפי...קשה, אבל לא נורא...והייתי מדמיינת לעצמי איך הייתי מתנהגת אם הייתי חיה אז, שם...?

ניסיתי להבין את האנשים. ניסיתי להבין איך נאחזו בחיים בכל הכח, קמו בבוקר, הלכו לעבודה, , המשיכו להנשא ולהקים משפחות, ניסו לשמוח, עשו כל דבר שנתן תחושה של נורמליות במקום הכי לא נורמלי על פני האדמה.
ב"פלנטה האחרת".

ניסיתי להבין את אלה ששתקו, ניסיתי להבין את אלה שחשבו שעל ידי שיתוף פעולה מסויים עם הנאצים יוכלו להציל כמה שיותר אנשים, ניסיתי להבין את אלה שהחליטו להאבק ללא שום סיכוי אמיתי...

ראיתי גם סרטים. כל יום שואה, הייתי יורדת לשכנים (לא היתה לנו טלוויזיה) וצופה ערב שלם בתוכניות. בולעת בעיניים את התמונות.
מנסה להבין.
מנסה להרגיש...
לא הצלחתי לגמרי. אני לא חושבת שאפשר באמת להבין אם לא היית שם.

אני חושבת שהבנתי איך עם יכול להפוך די בקלות ובמהירות למכונת מוות. עם מנהיג מסוג מסויים, בעיתוי מסויים, שיטת שלטון מתאימה ושטיפת מוח מאסיבית.
זה כל מה שצריך.
וזו צריכה להיות האזהרה שלנו, גם לעצמנו....

***********************

עברו שנים.
יום קיץ בהיר וחמים. אני מסתכלת על הבן הבכור שלי, ששוכב ערום ומצחקק על השידה, מחכה שאחליף לו חיתול.
ופתאום, כמו ברק, הייתי שם...בגטו, או במחנה, מנסה לשרוד, מנסה לשמור את הילד שלי בחיים...
זה היה כל כך מוחשי, זה היה כל כך חד, כל כך ברור...
ואז ידעתי.
אני חייבת לתפוס מרחק מהשואה...כשיש לנו ילדים, הדברים נראים אחרת. מפחידים הרבה יותר.
ומאז אני צופה מרחוק.

יום אחד אסע לראות את המחנות, עם ג. בעלי, שנוסע כל שנה מטעם העבודה (לא הוא לא מורה...), פוחדת מזה נורא, אבל רוצה ויודעת שחייבת...

*********************************************************************************

הפסט הזה פורסם ככתבו וכלשונו ביום השואה בדיוק לפני שנה, והרלוונטיות שלו מוחלטת עבורי גם היום...

ואני שואלת את עצמי בכל שנה, כיצד אפשר היה לחיות "שם" ולרצות להשאר בחיים...

האדם הוא יצור סתגלן.

לאחר תקופת זמן הוא מסתגל לכל מצב שנמצא בו ואפילו הנורא ביותר, תוך כדי שהוא בוחר,  מחליט, מה הדרך שלו להתמודדות, להשרדות.

הומור עצמי כסוג של והגנה הוא אחת הדרכים הבריאות להתמודדות עם המצב.

היכולת של אנשים לקחת מצבים שבלתי יאמנו ולהפוך אותם להכי בנאליים, גרוטסקיים ויומיומיים ,ועל ידי כך להפחית מעוצמתם באופן סובייקטיבי, עזרה להם לחיות      ולשרוד את האבסורד המזוויע של היומיום במחנות ובגטאות.

כנראה שרק 60 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השניה אפשר היה לגעת בדרך ההתמודדות הפחות הרואית, לכאורה, של החיים ב"פלנטה האחרת"...

(מבוסס על התיזה  לדוקטורט של חיה אוסטרובר)