אתמול בערב והתפללתי לאלוהים או למי שאחראי על זה שפשוט יגאל אותי מייסורי ויקח אותי אליו, עכשיו ומיד.

וכל הסיפור הוא של הקאה פשוטה.

אין לי מושג אם זה היה עניין האוכל או סתם וירוס בטן (אני מתה על הביטויים הללו שבעצם אומרים שאין לנו מושג קלוש מה יש לך) שכבר הסתובב לו באיזור והחליט להתלבש עלי כשראה את ההזדמנות נופלת לידיו (יש לו ידיים, לוירוס?).

ותוך כדי התהליך עצמו (שלא אחזור ולא אפרט אותו כמובן כי כל אחד יודע בדיוק על מה מדובר), כשרוב חושי ומחשבותי מרוכזים בו עצמו, תמיד ישנו חלק ממני שמצליח לחשוב על נערות/נשים צעירות שהפרעת האכילה שלהן כוללת גרימת הקאה מכוונת.

ובכל פעם מחדש אני אומרת לעצמי שמכל הפרעות האכילה שישנן (וגם לי היתה את שלי כמובן , בה האוכל היה החבר הטוב ביותר) את זאת לא הייתי יכולה כנראה לעולם לחוות.

וגם שמישהי צריכה כנראה מאוד לכעוס/לשנוא את עצמה, גופנית ולא רק, כדי שתוכל לגורם לעצמה שוב ושוב, כאב ותחושת חוסר אונים חזקה כל כך.

ולאחר שגמרתי להקיא ולחשוב את כל המחשבות הללו ישבתי לי אפוסת כוחות על הכורסא בסלון ולאחר עוד זמן מה החלטתי לעלות למעלה.

איכשהו הצלחתי לגרור את עצמי על גחוני למיטה ושם נפלתי כשאני לא מצליחה אפילו לגרור את עצמי לצחצח שיניים (הנה, הודתי בחטאי. בושה, נכון?) , ראיתי עוד כמה דקות טלווזיה ובשעה 21.00 (כן, כן, גם אני לא מאמינה אבל זאת היתה השעה) כיביתי את האור ונפלתי לתוך שינה עמוקה של 11 שעות עד לשמונה היום בבוקר.

ובבוקר, השמיים היו בהירים יותר וכך גם אני אבל לאחר ארוחת בוקר קלה של טוסטים וקפה הרגשתי שוב חולשה ומכיוון שהיום אני חכמה יותר החלטתי לא להילחם בגופי ונכנסתי שוב למיטה, מזפזפת בטלווזיה ומנמנמת יחד עם החתול .

אין ספק שמשהו כנראה עזר כי הווירוס כנראה השתעמם עד מאוד ועזב  (הטעם שלו בטלווזיה כנראה שונה משלי) ואני מרגישה איך מצבי הולך ומשתפר לו עד כדי כך שאני זוממת על גלידת שוקולד שמחכה לי במקפיא.

בערב הופעה של משינה/פורטיסחרוף ואין לי שום כוונה לראות אותה כשאני יושבת על הדשא.

והמבין יבין.

בריאות חברים יקרים, לכולם .