כמו שטובה אומרת כשהמצב פחות טוב דברים מועצמים ומקבלים הרבה יותר מקום וחשיבות ממה שיש להם באמת.

וכך כנראה קרה לי היום, ולמעשה מיום שבת.

 

מצב רוח לא משופר, מין עצבות כזו שנמצאת שם כל הזמן, חוסר אנרגיות, חוסר כוח ורצון לעשות משהו, מועקה שהולכת ומתגברת, כאב פיזי ממש. והיום זה התפוצץ. לא צריכה להיות סיבה נראית לעין, לא צריכה להיות סיבה בכלל. זה מין תהליך כזה שאני כבר מכירה אותו , שחוזר במחזוריות של כמה שבועות (מיצי קפיצי תגיד לי כמובן, ובצדק, שצריך לבדוק את זה , למה ומדוע), שאני מתחילה לשקוע, נתלית בדבר קטן, מעצימה אותו ועד שזה לא מתפצץ בתוכי אני לא מצליחה להרגע.

 

לפני שיצאתי ד. התקשר (דברנו גם בבוקר) דברנו קצת ואז אמרתי לו שאני יוצאת אחר כך להליכה והוא יכול להתקשר אלי כשיהיה בדרך הביתה. רק אם אתה רוצה, אמרתי לו, אתה לא חייב. אני יודע, ענה לי, אני יודע מה האפשרויות שלי.

יופי פמה. משפט טיפשי קיבל את התשובה המתאימה לו...

זה הוריד אותי עוד יותר למטה...לא יכולתי להפסיק לבכות. עיניים צורבות ואדומות, אף סתום ("אמא, איזו הצטננות חטפת..." אומר לי א. הבן הצעיר, נכון, ומה אגיד לו...), עליתי להחליף בגדים, ירדתי , וראיתי שהוא התקשר...דיברנו בדרך כמעט חצי שעה...ושוב ראיתי, שהכל, איך לא, הכל בראש שלי...

והתחלתי להרגע...הרגשתי ממש איך המועקה פשוט עוזבת אותי. את ההקלה שבאה בעקבותיה...

 

אני יודעת שהדברים שמציקים לי לא נפתרו. ברור לי לחלוטין. אני צריכה להמשיך ולברר את זה ביני לבין עצמי...

ולכתוב על זה כמובן, כי בשבילי זו הדרך הטובה ביותר.

וכמו תמיד, לא הייתי לבד, גם בישרא וגם בטלפונים.

חברים טובים...חברות טובות...

 

זהו. הולכת להתארגן. יש לי הרמת כוסית לפסח בתחנה. הולכת לבלות ערב עם אנשים שאני מאוד אוהבת... :)