עד

לקצה,

בו הוא כבר לא יכול לשאת

את הכאב

וצורח במלוא קולו:

די!

ואני מעדיפה להתעלם,

לאטום אוזניים,

לעצום עיניים

ולהמשיך הלאה, להתאמן ולהתרוצץ

כאילו אין דבר.

סוג אחר של בריחה לא מודעת?

אולי.

אני הרי מומחית בדבר...

(בשבוע שעבר, גב תחתון בצד, היום , הצוואר. מה הלאה? עד מתי?

אחחח, אילת בשבוע הבא נראית כאי של שלווה באמצע הכאוס.

אל דאגה, אני בטח אמצא את הדרך לגרד את התחתית גם שם...)

פרוייקט יומההולדת של ג. הבןזוג ממשיך והיום בבוקר הוא מצא על המקרר כרזה מעוטרת בדמויות של בובספוג (בחנות אפשר היה לבחור בין זה לבין פו הדב , בובספוג נראה לי יותר קוּל ומגניב) ואליה מוצמדות מעטפות קטנות ירוקות ובתוכן , כמו תלושי שי לשיעורים אצל המורה שהוא כל כך רוצה ללמוד אצלו.

נעתקו קצת המילים מפיו.

נחמד, לא? (שנעתקו המילים מפיו)