| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 4/2003
אני לא מרגישה כלום...
הבהרה: זה לא קשור אלי באופן אישי, זה לא עלי , זה משהו שהייתי מעורבת בו.
אחרי 23.00. כבר עייפות. שמתי את הראש על השולחן לכמה דקות, סגרתי עיניים.
שעות השינה המועטות שלי השבוע מתחילות להתנקם בי.
טוב, טלפון אחרון...
ואז...כל פעמוני האזעקה מצלצלים...
טוב שאני לא לבד...
מתקשרת לטובה, מסבירה, מקבלת הדרכה, חיזוק, יהיה בסדר. אל תדאגי.
מתקשרת.
מדברת איתו.
מגששת. לראות האם האזעקה עדיין פועלת.
לא. כבר לא.
אנחת רווחה.
מדברת איתו. שומעת את הכאב שלו בכל מילה, בקול המרוסק מכאבים, שבקושי מצליח להגיד משפט שלם. מנסה לעזור לו להגיע להחלטה בעצמו. הבדידות שלו זועקת מכל מילה.
רוצה פשוט לחבק אותו.
מבטיחה לחזור אליו שוב. לשמוע מה החליט.
מתקשרת לטובה שוב, מעדכנת אותה, מקבלת חיזוק והדרכה.
חוזרת אליו. נשמע עייף , מותש מהמלחמה בשדים הלא נראים. יסע לבית החולים. מעודדת אותו, אומרת שיש לו כוחות. שלא נשבר למרות שכל כך קשה, שכבר אין לו כוח...
ביקשתי שיעדכנו שהכל בסדר.
לא מרגישה שום דבר.כאילו זה לא אני...לא קולטת עד כמה זה היה קרוב...
נוסעת במהירות בכבישים הריקים...רק כשנכנסתי לחניה, עלו לי פתאום דמעות.
רציתי רק לעלות ולחבק את הילדים...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
