אני מתחבטת כבר שעות עם הפוסט הזה. רוצה לכתוב אותו כבר מאתמול. חושבת על הדברים, מעבירה אותם בראש, וכשאני רוצה לכתוב אותו, אני לא מצליחה...כותבת ומוחקת משפט אחר משפט...
זה קשור לד. לקשר ביננו.
בזמן האחרון לא טוב לי . יש לי נפילות קשות, כשהאחרונה היתה השבוע, אמנם בהפרשי זמן בינהם אבל כשהן מתרחשות, הן קשות ולוקח לי ימיים להתאושש מהן.
וזה לא אמור להיות כך.
הרי אמרנו שנינו לא פעם, שהקשר הזה צריך להיות קשר של הנאה.
אז למה אני לא נהנית? למה אני מוצאת שלעיתים הכאב גדול יותר מההנאה?
למה אני לא עושה משהו בנדון?
דיברתי עם קוקסטה על ההרגשות שלי והיא אמרה שאני צריכה לראות ולהחליט מה אני רוצה מהקשר עם ד. מה אני רוצה ממנו עכשיו.
ואז זה התבהר לי.
אני מרגישה שהכוח והשליטה בקשר, במהותו, בעוצמתו, בתדירותו, עברו ממני לד.
אני רוצה כוח לעצמי בקשר הזה, אני רוצה להחזיר את השליטה עלי בקשר הזה.
את הכוח להרגיש חופשיה לעשות ולהגיד מה אני רוצה בקשר הזה ולא להיות מובלת על ידו.
אני מאמינה, אני מרגישה שברגע שאצליח, גם הקטע הרגשי אצלי יהיה רגוע יותר וללא הנפילות החזקות הללו ועם יכולת לזרום עם הקשר כפי שהוא, ללא לחץ.
זה צריך לבוא מתוכך, אמרה לי קוקסטה.
נכון, ברור לי לגמרי, אבל אני מרגישה אבודה. אני צריכה לפחות את הכיוון אליו אני יכולה להסתכל ומשם להמשיך הלאה. למצוא את הכוח בתוכי , את השליטה על עצמי, על הרגשות שלי.
וברגע שהגדרתי לעצמי את המטרה שלי, את הרצון העכשווי שלי בקשר עם ד. הדברים החלו להתבהר...
אני צריכה לראות מה לי חשוב, מה אני רוצה בקשר ולפעול לפי זה.
הרצון שלי לפגוש אותו משתק אותי. אני פוחדת להעיק , אני פוחדת להלחיץ אותו, אני פוחדת שהוא יעזוב. ולכן אני שותקת וכואבת.
ובשתיקה הזו אני מעבירה אליו את הכוח, את השליטה.
ברגע שהחלטתי שהמטרה העכשווית שלי השתנתה החלה תזוזה במקומם של הדברים.
הפגישה עצמה כבר אינה מטרה מיידית. היא נשארה מטרת על, מטרה שקיימת כי הרי אני לא באמת רוצה קשר ווירטואלי/טלפוני בלבד.
אבל היא כבר לא המטרה המיידית.
ואז פתאום הרגשתי איך הלחץ והמתח משתחררים בי. הכמיהה,ההשתוקקות, הרצון החזק הזה שהטריף את דעתי הלכו והתפוגגו.
אני הולכת ברחוב ולא מפחדת לראות אותו, לא מפחדת לפגוש אותו באקראי, לא חוששת מהקירבה שלו אלי.
חג הפסח, עם הפרידה הכפויה של יותר משבוע, שעמד מולי, הפחיד אותי, העיק עלי , שיתק אותי עד שלא יכולתי אפילו לתכנן את ליל הסדר, מקבל פתאום זווית אחרת.
הזדמנות לראות איך אני מסתדרת בלי הקשר היומיומי, בלעדיו. הזדמנות להחזיר אלי את הכוח.
ומכאן, מנקודת המוצא החדשה שלי, מהמטרה העכשווית שלי החלטתי שאני נותנת לו זמן.
אני לא שואלת עד מתי, אני לא שואלת מה אתה בדיוק רוצה.
אני אקח את הקשר כמו שהוא כרגע, שיש בו אפשרויות הנאה גדולות מאוד, אם רק מסתכלים עליהן, ואלך איתו, אזרום איתו .
ואמשיך לבדוק עם עצמי האם טוב לי.
עד מתי?
אני לא יודעת. אני לא צריכה לדעת...
עד שאחליט שכך לא מתאים לי יותר. ואז אבוא אליו עם הכוח הפנימי שלי, אשאל ואדרוש תשובות.
אני יודעת שמבחינתי אני בתחילת דרך, בתחילת תהליך להפנים את התובנות הללו מהשכל לרגש שזה הדבר שלמעשה מניע אותי.
אבל אני מרגישה שאני לא מפחדת מהדרך, אני גם לא מפחדת מהעובדה שאני לא יודעת מה סופה , וגם מהנפילות שבוודאי יגיעו...אני מרגישה שהיא תהיה מרתקת...
הצלחתי לכתוב את הפוסט.
השאלה היא מדוע היה לי כל כך קשה...טוב, נשאיר את זה לפרויד... או למיצי קפיצי
.
שיהיה סוף שבוע של שמש...
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
