| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 4/2003
 לפעמים הדברים לא ברורים...
זה קשור למשהו שאני עושה.
אתמול בערב הייתי שותפה לסיטואציה מסויימת. על פניה מאוד מלחיצה וגם מאיימת , לאחר זמן קצר התברר שלא.
אבל היה שם כאב גדול.
לא כאב שלי
אני רק ניסיתי לעזור.
כשחזרתי הביתה, מאוחר מאוד רציתי להוציא החוצה את מה שעברתי .
מסיבות שונות ידעתי שאני לא יכולה לספר באופן ברור וגלוי.
הרגשתי שזה צריך להכתב באותו הרגע, כפי שהרגשתי.
אז נכנסתי לבלוג מהבית (זה בסדר, כל הקוקיז וההסטוריה נמחקו ונבדקו...) וכתבתי את הפוסט בצורה שנכתב...
לא הצלחתי להרדם עד 03.00 לפנות בוקר.
היום בבוקר, בדרך לעבודה, פתאום חשבתי על מה שהיה ורק אז הצלחתי קצת לבכות...
אבל אני בסדר. בסדר גמור.
בבוקר חשבתי למחוק אותו, אבל מכיוון שאני לא משכתבת את ההסטוריה שלי, הוא נשאר כך...
למה אני כותבת? למה אני מסבירה?
כי שוב ושוב , כל פעם מחדש, מתחוורת לי העובדה שיש כאן לא מעט אנשים שאני חשובה להם והם דאגו.
אז רציתי שתדעו, שגם אתם חשובים לי.
ולכן הפוסט הזה.
תודה.
פמה.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
