בטיול הזה גילינו שיש לנו, הבנות, יכולת משיכה מופלאה.

כמו שהצוף מושך אליו את הדבורים , ממש.

מיד כשהתיישבנו לארוחת הבוקר בנחל שופט הקיפו אותנו עדת ילדים ובני נוער על מדריכיהם, מדורתיהם תפוחי האדמה והפיתות שלהם .

כשסיימנו לאכול ארוחה אפופת עשן המדורות והחלטנו ללכת לפוש בעמק השלום תחת עצי הדקל הירוקים ורוח שקטה שמלטפת פנים, תוך זמן קצר הגיעה לשם והתנחלה לידנו קבוצת בני נוער אחרת.

למחרת כשהיינו במערת הקשת החלטנו להתחכם ליקום.

הפעם בני הנוער הגיעו לפנינו (תינוקות של בית רבן משיבה כלשהי , אמיצים דים לרדת למטה בסנפליג מעורר צמרמורת.

הנוער החרדי עובר שינוי, אין ספק...) ורק אחר כך אנחנו הגענו כדי להפריע להם בנוכחותנו הנשית, אבל לזכותנו יאמר שלא הבערנו שם מדורות לפיתות ותפוחי אדמה אלא רק גזיה להכנת קפה עם שאריות עוגות השוקולד, השמרים והדבש.

ואם עוגות אז אוכל.

ואוכל היה  והרבה.

מארוחת בוקר כמו פקניק של פעם ליום הראשון, עם ביצים קשות וסלט ולחם טרי טרי שנקנה בבוקר, גבינות ונקניקים (כשרות זה לא שם המשחק אצלנו...) ועוגות שמרים ודבש לקינוח וקפה. כמובן.

ובערב הכנו לעצמנו  במטבח של שלום מהצימרים את העוף בתנור והפשטידה, האורז והפסטה, וסלט החסה עם מנגו ובטח היו עוד כמה דברים שאני כבר לא זוכרת , וכשישבנו מתחת לעץ הענק והרמנו כוסות לכבוד החיים עצמם , על כל מה שהם מביאים לנו, החל לרדת גשם, אבל עלוות העץ היתה כל כך גדולה וצפופה שאפילו לא הרגשנו אותו ויכולנו לאכול, ולשתות , לדבר ולצחוק וכך המשכנו גם לאחר הארוחה כשכמעט מצאנו עת עצמנו שם, יושבות עד הבוקר.

אבל לא.

ובבוקר, חיכה לנו השולחן הזה שהתמונה לא מצליחה כלל להביא את יופיו וטעמיו במלואה:

ואחרי שכבר לא היתה לנו ברירה ונאלצנו ללכת (כי נדמה לי שהיינו מוכנות להשאר שם עד סוף הדורות ובכלל) עלינו לפארק אידמית ולמערת הקשת וזה מה שרואים מהמצוק למטה (אמאל'ה!!):

ובתמונה הזאת, אפשר לראות את נערי הישיבה אמיצי הלב לפני הסנפלינג :

ולפני שירדנו למטה, הצלחתי לתפוס את  השמש נוגעת במים מבין העננים:

חזרנו עם ידיעה ברורה שהטיול היה פתיחתה של מסורת שתשמר בקפידה ורק תהייה אחת נשארה לנו:

מה קרה בין הגברים שהחזיקו את החווה בעמק השלום והאהבה (תרתי משמע...? ).

שבת שלום חברים יקרים, אני הולכת להתמודד עם מציאות הגשם והסתיו בין הסדינים ומתחת לשמיכה...