"חוץ לארץ" היה עבורי במשך שנים רבות משהו קסום ובלתי מושג ...

בפעם הראשונה נסעתי לחו"ל  בגיל 7, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, נסיעה לרומניה שכללה שיט באוניית נוסעים מחיפה ליוון ומשם ברכבת, דרך בולגריה, לרומניה (ושם כנראה התחילה האהבה הגדולה שלי לרכבות).

שנתיים לאחר מכן, טסנו אחותי ואני לבד (!) לרומניה כשהורי מצטרפים אלינו לאחר חודשיים בהם חרשו את אירופה.

הפעם הבאה שיצאתי את גבולות המדינה היתה לפני 10 שנים, באמצע שנות השלושים שלי, (לאחר שהורי לא נאלצו לקיים את ההבטחה שניתה לי בכל תחילת שנת לימודים שאם אסיים אותה ללא מבחני מעבר בקיץ, ניסע לחו"ל - מבחן קבוע במתמטיקה, ומבחנים מתחלפים באנגלית ופיסיקה, ולא, החופש הגדול לא נוצל ללימוד החומר הנדרש...), הביקור הראשון שלי בלונדון , יחד עם חברה , טיול שבו התאהבתי עד כלות בעיר הזאת שהפכה עם השנים והביקורים הרבים, לבית שני עבורי...

בבית הורי טיול לחו"ל היה פרוייקט רציני , שנעשה בכובד ראש, בבתחקיר מעמיק וארגון רציני ומדוקדק עד לפרטי פרטים במשך שבועות רבים (ואני מדברת על התקופה של לפני האינטרנט).

וכך נבנתה בתוכי ההכרה ששם, מעבר לגבול, יש משהו מרגש, קסום ומיוחד שלוקח אותנו מהשגרה לתקופה ארוכה מאוד (לפחות חודש בשנה ),  ששם אנחנו יכולים להיות משהו אחר לגמרי , ישנם נופים מרתקים, אנשים מעניינים ובכלל, סוג של פארק שעשועים ענק שרק מחכה שנעלה על המתקנים שבו ונהנה מכל רגע...

כך היה גם אצלי...

כל נסיעה לחו"ל היתה מלווה בארגון זמן רב מראש, תכנון מדוקדק של המסלול (אפילו בקפיצה קטנה של סוף שבוע), בהתרגשות שהלכה ונבנתה ככל שהתקרב מועד הנסיעה עד לסוג של "היי" וכמובן עם הנפילה הצפויה לאחר החזרה הביתה, לשיגרה , למועקה...

נסיעה לחו"ל  היתה בריחה עבורי ולרוב הנפילה אחריה היתה כל כך קשה ועמוקה שלעיתים הייתי חושבת לעצמי מדוע בכלל טרחתי...

הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו השתנה גם כאן, היתה בנסיעה הקודמת ללונדון. 

ההתרגשות היתה מתונה יותר , ללא תחושה שזה איזשהו שיא בחיי שהכל מכוון אליו .

אולי כי חיי הרגילים החלו להיות סוערים, מעניינים ומרתקים , אולי כי החוסר שבתוכי החל להתמלא מדברים אחרים, אולי כי זאת כבר לא היתה בריחה...

התחושה הזאת נשארה לאורך כל הזמן, גם כשיצאתי לחופשה בארץ, שנסעתי למקומות אחרים בארץ, והיא קיימת גם היום, 8 שעות לפני ההמראה ללונדון...

אני נוסעת בתחושות מעורבות...

מצד אחד , לונדון זאת לונדון {אהבה} ... (לא, אני לא איריס , אבל הייתי חייבת..) מצד שני, ארבעה ימים בשהייה צפופה עם ג. ועם זוג החברים הטובים שלנו, הם היום משהו שקצת מפחיד אותי...

גם שם, אני צריכה את הלבד שלי, ושם , באופן פרדוקסלי אולי, קשה יותר להשיגו...

ומצד שלישי, ישנה כמובן גם הפרידה מיוני...

אבל לונדון תמיד מחכה לי, עם הריח האופייני של עשן, בייקון מטוגן ואוויר פריך של ערפל וגשם זרזיפי, שמכה בי בכל פעם שאני נושמת אותו בפעם הראשונה ומחדש ואומר לי: הגעת הביתה...

אין לי שום תוכנית הפעם.

רק ללכת לאן שרגלי ישאו אותי ולהיות שם...כמה שאפשר יותר...

להתראות חברים יקרים, אני אהיה כאן ביום שני לפנות בוקר...