וחסרת כוחות

כאילו

נשאבו ממני כל

האנרגיות,

לאחר שעתיים וחצי עם א. הצעיר

שגילה אתמול בלילה ידיעה מטרידה בעליל על חברתו שנמצאת עכשיו במשלחת בפולין.

ואת הסרטים שהוא מעביר בתוך ראשו הוא מעביר ישירות אלי תוך שאלה/תהייה/תחינה

שהכל יתגלה

ככלום לא רציני

והעולם יחזור להיות

בדיוק

כפי שהיה...

(וסביר להניח שכך גם יתגלה ויהיה לאחר שהיא תחזור מחרתיים לפנות בוקר והם יוכלו לדבר בינהם את העניין ולהניח אותו בצד שלא יפריע להם.

וההמתנה הזאת קשה לו כל כך,

בגלל האהבה עצמה

ובגלל שהוא כפי שהוא.

ואת המקום הזה שלו אני זוכרת מעצמי ולא מזמן רחוק כל כך,

ואולי בגלל זה אני מרגישה כל כך

מותשת

ושאובה.

אנדורפנים. עוד מעט).