אכן החל באפור/שחור מעיק.

יומיים של עצב עמוק וכאב לאחר מילים קשות שנאמרו מצידו של א. הצעיר וגם ג. הבכור לא טמן את ידו בצלחת,

פקעו מיתר בתוכי והביאו אותי למקום בו רציתי רק להתכנס לתוך עצמי וכאבי בלי יכולת אפילו לדבר איתם על הדברים.

אבל

בתוכניות שתוכננו מראש הייתי היום לואיז ויחד עם תלמה נסענו צפונה  וככל שהעננים שם הפכו אפורים/שחורים ונושאים איתם מטען של גשם שעוד מעט ישטוף את הכל,  העצב והמועקה שבתוכי הלכו והתרוקנו , וכשהגשם תפס אותנו באמצע שוטטות בבית הקברות המשקיף לנוף מדהים של נהלל הייתי כבר הרבה יותר קלה ועליזה ומלאת צבעים בתוך האפור והרטוב.

ובערב, כשהגעתי הביתה, שוחחתי עם א. הצעיר (שיחה שתהייה גם עם ג. הבכור)  ושיתפתי אותו בכאב ובעצב שלי  ובתחושת חוסר השייכות שלעיתים אני מרגישה מתוך ההתנהלות שלהם בתוך המסגרת של הבית והמשפחה.

והוא, שראיתי איך וכמה קשה לו עם השתיקה שלי של הימים האחרונים , הקשיב ואמר שירצה שהדברים יהיו אחרת לא כי אני דורשת שכך יהיו, אלא כי הוא מבין והוא מרגיש שייך ורוצה שכך ארגיש גם אני.

ואחר כך, בחיוך קטן ומבוייש, תוך כדי שהוא נותן לי לשמוע שיחה שניהל עם משרד הרישוי שמאשרת שתקופת המלווה שלו הסתיימה יום אחד מוקדם יותר מהצפוי, ביקש וקיבל את מפתחות המכונית ונסע בפעם הראשונה  (בעצמו וללא מלווה)  עם חברתו אל השקיעה (טוב, נו לשתות קפה בקפה ג'ו...).

אין ספק, סוג של ציון דרך בחייו שלו.

וגם שלנו.

ועד שיעלה מחר הפוסט בו יסופרו מעלליהן  של תלמה ולואיז בדרכים , הנה פיסה של נוף אנגלי ירוק ורטוב בבית שערים שבעמק יזרעאל:

לילה טוב חברים יקרים, עכשיו נפלה עלי עייפות היום כולו .