| 4/2003
 "אני רואה אצלך בפעם הראשונה עצב בעיניים..."
אמרה לי ציפי, הפסיכולוגית של א., בפגישה איתה ביום שישי.
א. הבן הצעיר החליט להפסיק את הטיפול הפסיכולוגי. לא התווכחנו איתו מהטעם הפשוט שאי אפשר להכריח נער בן 14 ללכת לשיחות אם לא רוצה. חוץ מזה, השיפור אצלו בהחלט ברור, מורגש וממשיך הלאה.
נשארו לנו, לי ולבעלי מספר פגישות איתה כדי לדבר וראות איך אנחנו ממשיכים את התהליך איתו, בעצמנו.
הפגישה ביום שישי החלה כמובן בסיפור הגעתו של "כתם" אלינו, כשאני הגורם המרכזי להבאתי, כפי שהייתי הגורם המרכזי מאז ומתמיד לאי הכנסת חיות הביתה.
ואז, עוד בתחילת הפגישה היא אמרה לי את זה. על העצב...
ולמעשה הפגישה הפכה להיות פגישה עלי. על מה שקורה לי, על התהליך וכיצד הוא מתקשר לא. (הפסוכולוגים הללו, תמיד יודעים לחבר את החוטים...אולי בגלל זה הם עולים כל כך הרבה... ).
דיברנו על כך שהשינוי, עם כל השמחה וההנאה שהוא מביא לי ולסובבים אותי, יש בו גם עצב, גם צער.
אני מצטערת על כל השנים שאני רואה אותן כמבוזבזות. על דברים שיכולתי לעשות עוד לפני שנים. על חוויות שהייתי יכולה לחוות, על נסינות, על רגשות על...כל כך הרבה דברים...
אבל הצער הזה, העצב הזה אינו מלווה אותי ביום יום, הוא צץ לפעמים, דווקא בעת הנאה, ריגוש, שימחה גדולים. כמו כשהבאנו את "כתם" הביתה.
לזה היא התכוונה.
לא לעצב על משהו מסויים.
אלא על היכולת שלי להיות עם העצב בתוכי, לקבל אותו, להכיל ולהמשיך הלאה.
זה מראה על האפשרות שלי להתמודד ולחיות עם מגוון רחב של רגשות...
ואת זה היא שמחה לראות בי.
ואני, שבאתי כדי לדבר על א. קיבלתי עוד הזדמנות לדבר על דברים שאני מרגישה ולקבל הבנות וחיזוקים להם...  .
סוף השבוע החל למעשה ביום חמישי אחר הצהריים כשהקוקסטה לקחה אותי להרפתקאה ונסענו לעיר הגדולה.
ישבנו במקום ליד הים. המסעדה היה מעוצבת בהקפדה ונעימות, האוכל היה מצויין, מוסיקה טובה באוויר, אבל כל זה לא היה שווה מבחינתי אלמלא החברה...
ביום שישי בבוקר הייתי בפעם הראשונה מזה חודשים לבדי והפעם זה לא הפריע לי.
"כתם" חלה, שפעת של חתולים, וגם משהו בעין, שלח את ג. בעלי ואת א. הבן הצעיר לווטרינר.
בלי לחץ, בלי מועקה, בלי חשש להיות לבד, יצאתי לי לסידורים בעיר. כל המקומות היו מלאים באנשים עד כדי מחנק. ללא אפשרות לבדוק דברים בשקט.
קיצרתי טווחים וחזרתי הביתה מוקדם יותר.
לרגע לא הרגשתי את ה"לבד" הזה , כשאני יודעת שד. עם אשתו ואני לבד...וגם לא חששתי לפגוש אותו...
ראיתי שני סרטים השבת:
יצאנו בפורום משפחתי כמעט מלא (הבכור וויתר) עם חברים לסרט "ג'וני אינגליש" בסינמה סיטי .
אני אוהבת לראות איך האנגלים יודעים לצחוק על עצמם ועל כל הסמלים שלהם, ולרוב הם עושים את זה באופן אינטליגנטי. הסרט הוא פארודיה על סירטי ג'ימס בונד כולל השיר על התמונות בהתחלה, האיש הרע, הבחורה היפה וכמובן, הסוכן שמציל את העולם.
מעניין היה לראות שהשחקן, רואן אטקינסיון , שרגילים לראות אותו כמיסטר בין המגוחןך, יכול להראות כגבר לא רע בכלל כשהוא הופך לרציני (רק זה קורה בחלום... ).
מאוד מומלץ.
בערב ראיתי בטלווזיה את הסרט "להציל את גרייס". סרט חביב ומצחיק שראיתי אותו בקולנוע לפני כמה שנים ונהנתי לראות אותו שוב.
הפעם הסתכלתי גם על עניין עישון הג'וינט...
כשהתחיל אצלי השינוי, והתחלתי לחוות דברים שמעולם לא עשיתי ולא חוויתי, עישון ג'וינט היה ברשימת הדברים שאני רוצה לנסות לפחות פעם אחת.
מעולם לא עישנתי משהו חזק יותר מסיגריה (וגם שם התמקדתי ב"אירופה" שנחשבת די חלשה).
הייתי "ילדה טובה" עד לגועל נפש ממש. מעולם לא רציתי לנסות ולא זוכרת שאי פעם הסתובבתי עם אנשים שאפילו ניסו גראס פעם אחת...
אז רציתי מאוד לנסות.
אפילו אמרתי לג. בעלי. הוא הסתכל עלי מהצד ושאל אותי, ומה אחר כך, תרצי לנסות גם גבר נוסף...
ג'יזס קרייסט.
טוב. נשאר בינתיים עם הגבר הנוסף.
את הג'וינט נשאיר לפעם אחרת... כל חוויה בעיתה...
יום ראשון היום.
ולמרבה הפלא, מרגישה טוב, טוב מאוד...(טפו, טפו, טפו) שרק ימשיך כך.
על התחושות שלי עם ד. לאחר ההחלטה שלקחתי בשבוע שעבר, אכתוב בפוסט נפרד, הפוסט הזה ארוך מספיק... .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
