| 4/2003
 החג הזה...החג הזה...
הייתי השבוע בחנות גדולה של רשת שיווק ליד העבודה, עניינים של המשרד וגם קצת שלי...
החנות היתה מלאה באנשים שמילאו עגלות כאילו אין מחר...
קניתי במהירות את מה שהייתי צריכה לקנות ופשוט ברחתי משם.
בפעם הראשונה כל ההמולה לחג, כל ההכנות, ההתרגשות המסויימת, לא שימחו אותי.
להפך.
זה גרם לי למועקה...
פסח בהחלט לא היה חג ששנאתי. להיפך. אהבתי אותו מאוד, מאז שאני זוכרת את עצמי...
נתחיל בנקיונות.
אצלנו לא ניקו. זאת אומרת, לא ניקו באופן מיוחד לחג. הנקיון השבועי, הקבוע וזהו.
אוי, איך שזה הפריע לי...
מסביב כל השכונה היתה מוציאה את הבית החוצה, לחצר...מנקים בטירוף כל דבר שאפשר, מצעי החורף מאווררים על החלון לפני שמכניסים אותם לארון ומצעי הקיץ לפני שמכניסים אותם לשימוש...
כולם משתתפים בחגיגת הניקיון...אמנם מקטרים על העומס ולמה צריך כל שנה אבל רואים על הפנים שלהם שלא היו מוותרים.
ככל שהחג מתקרב, הילדים מתחילים לרדת למטה עם מצות מרוחות בשוקולד, לספר שאסור להם לאכול לחם מחוץ למטבח, על קניות לחג שעשו להם...
איך שאני קינאתי בהם, על הביחד, על השיתוף, על ההתרגשות לקראת...
ואצלנו.
שום דבר, הכל כרגיל. חג הפסח כבודו במקומו מונח אבל בבית שלנו, אין סיבה לצאת מהכלים עבורו.
משפחה רומנית חילונית על גבול האתאיזם (אבא שלי שגדל בבית קומוניסטי די אדוק).
ההורים שניהם עובדים יום שלם, אמא שלי בהחלט לא ראה סיבה לנקיון מיוחד לחג.
כשרות? אוכל מיוחד לפסח? מצות? נו, באמת...
אלמלא אני ואחותי שדרשנו את זה, אני חושבת שהורי לא היו חוגגים את ליל הסדר לעולם.
וגם לזה היה נופך מיוחד, עם שיפורים ועידכונים שאמא שלי הגיעה אליהם תוך כדי התמודדות יצירתית עם בעיות שצצו...
למשל, אם נתקעה בלי זרוע (עוף) לקערת הסדר, אין בעיה, שינקן בהחלט יכול לפתור את הבעיה...בשר זה בשר זה בשר... .
על השולחן נחו בצוותא די בשלום, כמה מצות שקנתה עבורנו ולחם עבור אבא שלי...
דרך אגב לחם...
חג הפסח היה אצלנו בבית חג הלחם...
אז לא היה נהוג לקנות כמויות של פיתות ולחמים ולהקפיא (מישהו ראה מקרר אמקור 10? תא הקפאה של גמדים... ).
אז היא אפתה לחם, כשההסבר עבורנו היה שאבא שלי לא אוהב מצות...שטויות. אבא שלי אכל כל מה שנתנו לו...אדם כל כך לא מפונק לא הכרתי מאז....
וזה היה ארוע מיוחד...מאוד אהבתי את הלחם שלה, את הטעם שלו עם זרעי הקימל השלמים. בגלל שלמעשה היא היתה צריכה ללוש אותו ביד, היא אפתה אותו רק בפסח.
שנים לקח לי למצוא את המתכון המדוייק וכשעשיתי אותו בפעם הראשונה (ולא בפסח...) עמדו לי דמעות בעיניים...
בהמשך לאי ההכנות המיוחדות לחג אז גם לא קנו לנו בגדים חדשים כמקובל, כי אצלנו קנו כשהיה צריך ולא לפי חגים... בעצם, סבתא שלי תפרה לי אותם אבל זה סיפור לפוסט נפרד... .
כך חגגנו את ליל הסדר, תמיד באופן מצומצם, עם סבתא שלי בלבד כתוספת למשפחה הבסיסית. ואלמלא התחלנו אחותי ואני לרדת לשכנה למטה כדי לחגוג שם ליל סדר כהלכתו הדתית (לשמחתם הרבה של הורי שנפטרו באותם השנים מההכנות לחג...), כנראה שלא הייתי יודעת מהו סדר פסח כהלכתו עד לצבא...
בחג הפסח אכלנו כרגיל, בלי שום מאכלים מיוחדים לחג. ואני מודה, אין לי מושג וגישה לזה עד היום .
מצה בריי, קציצות ממצות, עוגות פיסחיות וכל הדברים הללו, אין לי שום מושג איך עושים אותם...זה לא משהו שטבוע בי, שהצלחתי להפנים עם השנים...
היום אחותי שומרת על פסח כהלכתו. אוכלת מצות ודברים כשרים בלבד.
אצלי, ג. הבכור אוכל מצות מתוך הכרה, א. הצעיר אוכל מצות כי זה טעים לו וכיף לעשות פרורים, אני אהבתי מצות עם חמאה ושינקן (אה, הינה הוא חזר... ), וג. בעלי שיחיה...אוכל הכל... .
וכל שאר האוכל, כרגיל.
במשך השנים ליל הסדר היה אצל ההורים שלי, גם לאחר שנישאתי. מכיוון שהוריו של ג. נפטרו עוד לפני החתונה לא היתה כאן בעיה של היכן לעשות את ליל הסדר.
עם הזמן, ובמיוחד לאחר הולדת הילדים של אחותי ושלי, הורדנו את עניין השינקן מהשולחן וגם הלחם צץ רק לאחר יום.... הארוחה הפכה לכינוס משפחתי שמאוד , מאוד אהבתי, ומעולם לא העיק עלי.
לאחר שהורי נפטרו, למעט פעם אחת שבה חגגנו את ליל הסדר אצל אחותי בצפון (4 שעות לקח לנו להגיע לשם, סחוטים, מרוטים ועצבניים... never again!!), האירוח עבר אלי בהסכמת כולם.
גיליתי שזה גורם לי הנאה עצומה. התכנון המוקדם, מה להכין, מה לקנות, העיצוב, הבישול עצמו, האירוח, כמה שיותר אנשים יותר טוב, יותר שמח, ההמתנה לחג, ההתרגשות...
כנראה שכמו דברים אחרים אצלי, גם כאן חל שינוי מסויים.
מעבר לכך שהחג קשור לפרידה של ד. ושלי ליותר משבוע (שלמרות ההחלטה שלקחתי ואני עומדת בה, יש גם עצב...).
אין בי את ההתרגשות ההיא. את השמחה לבואו של החג. של ההתכנסות המשפחתית...לא רוצה לוותר עליה, אבל משהו חסר לי, חסר בי...לא יכולה להסביר במדוייק.
השנה יהיו אצלנו אחותי ומשפחתה מצד אחד ואחותו של ג. ומשפחתה מצד שני. מכיוון שעניין הבישול נעלם אצלי כמעט לגמרי, חילקתי סמכויות, פיזרתי מנות על ימין ועל שמאל ולי נשארו מספר דברים, קטן, לערב החג עצמו...
אני יודעת שבערב החג, בשעה ההיא בין הערביים כשהחג יורד, אני יודעת שאז אתרגש ואהנה מכל הערב...
אבל בינתיים, ההרגשה הזו... אוףףףףףףףףף .
מה שלא ברור לי, איך פוסט שהתחיל במועקה, היה כמעט כולו על זכרונות מהבית....
********************************************
הפוסט הזה נכתב אתמול.
מעניין, האם התחושה הזו, ניבאה משהו...
גיסתי לא תגיע לחג. האחיין של בעלה נהרג היום.
דברים משתנים כל כך מהר...כל כך עמוק...
אני רוצה לאחל לכל החברים שלי כאן בישרא, ולכל מי שקורא אותי שיהיה חג של התחדשות, של ביחד עם אנשים שאוהבים, של חרות ושחרור מדברים קשים וכואבים, של תקווה ואופטימיות כמו האביב.
פמה
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
