היו דקות , במהלך כל סוף השבוע הזה, שבהן אמרתי לעצמי: זהו, את זה תנצרי כי זה יזכיר לך בבהירות המרוכזת והמזוקקת ביותר את לונדון בפעם הזאת...

וכשנזכרתי בדקות הללו  שוב , ראיתי שהן כמו נטיפי דקות שיוצרים שרשרת אחת של לונדון בסוף השבוע האחרון...

היו הדקות של קובנט גארדן, די מוקדם בבוקר, עם זמרת האופרה בעלת הקול המדהים שיצא ממנה בלי להתאמץ בכלל, כשהיא שרה אריות פופולריות בקלילות, מפלרטטת עם הקהל ומזכירה לו , ללא שום בושה, לתרום ולקנות את הדיסקים שלה...

היו הדקות של השיט בתמזה לכיוון גריניץ', שיט שעשיתי אותו כבר לא מעט פעמים והפעם, כמו תמיד, שוב הסתכלתי בבתי הזכוכות הגבוהים שיושבים ממש על התמזה, מדמיינת לעצמי איך זה לקום בבוקר, לפתוח את העיניים ולראות אותה מול העיניים...

היו הדקות של מסאג' מרענן ומאושש באמצע השוק של גריניץ' מידיה החזקות והעדינות בעת ובעונה אחת של ססיליה, כשאני שומעת ברקע את המולת השוק הולכת ודועכת תוך כדי שאני שוקעת לדקות של נמנום עמוק ומרענן...

היו הדקות בסוף המחזמר "Jail house Rock" , סיפור קלוש ולא ממש משכנע שמאפשר להשמיע עוד ועוד משירי אלביס פרסלי, אבל בסוף ההצגה, כל השחקנים על הבמה וכל הקהל על הרגליים עומד ורוקד לשרשרת שירי רוק מקפיצים מהתקופה ההיא...

היו הדקות בבורו מרקט, שוק האוכל הגדול והמיוחד באזור Southwak בצד הדרומי של התמזה, עם דוכנים שמשאירים אותך עם פה פעור בכל פעם מחדש, ואכילת פטל שחור ישר מתוך הסלסלה תוך שצריך לזכור ולהזהר שלא תיפול אפילו טיפת מיץ אחת מהשפתיים על הבגד...

הדקות(הרבות מאוד )  בתערוכה על וויויאן ווסטווד  (מומלץ להציץ גם לשונאי קישורים) במוזאון וויקטוריה ואלברט (שהוא בעיקרו מוזאון של אוספים ששדדו הבריטים מארצות האמפריה שלהם - סורי דרלינג  - אבל תמיד יש להם איזו תערוכה ששווה שם את כל הביקור) , האישה שהביאה לעולם, בשנות השבעים, את הפלטפורמות שבנות ישראל מקפידות ללכת עליהן עד היום, וכשהיא מסתכלת על בד היא רואה שם הרבה דברים חוץ ממשהו שאפשר ללבוש אותו...

והיו הדקות שהייתי לבד. ולשמחתי, לא מעט כאלה...

הפחדים שלי היו משוללי בסיס. כולנו אנשים בוגרים עם תחומי עניין שונים ואין שום טעם לבזבז זמן כשכל אחד רוצה לראות גם דברים אחרים, כך שיצא, באופן הכי טבעי שמספר שעות במשך כל יום נפרדנו והייתי לבדי.

ויכולתי להכנס לחנויות שאני אוהבת, ולשרוץ שם כשאני בודקת כל קרם (Boots), כל סבון )LUSH) וכל דיסק (טוב, כמעט כל דיסק...) (HMV), סתם ללכת וללכת ברחובות של לונדון, בקצב שלי, מלקקת גלידה,  ויכולה לחפש , ביום הראשון  די באמוק אני מודה (), קפה אינטרנט, לשבת עם עוד אנשים רבים מכל מיני מקומות בעולם, להתחבר ולהרגיש מיד בבית, עם האנשים שאוהבים ומתגעגעים אליך ולרצות פשוט לחבק את כולם ולקחת אותם איתך לשם... (בימים האחרים, נכנסתי רק אם במקרה ראיתי קפה אינטרנט, והפלא ופלא, ראיתי כל הזמן...) ולהרגיש עד כמה העולם הוא באמת כפר קטן...

והיו...

המלון שלנו, שהיה (די על הפנים יש לציין  ) ושכן בבית בסגנון של תחילת המאה ה 20 והזכיר לי, כל פעם שעליתי וירדתי במדרגות התלולות והצרות שאני כנראה בצד של "המשרתים" ולא של "האדונים" , הארוחה במסעדת בלגו סנטראאל בקובנט גארדן, טרנדית לגמרי גם שנים הרבה אחרי שנפתחה, מלאה ותוססת, מרתף שאליו מגיעים במעלית תעשייתית, ישיבה בשורות של ספסלים ושולחנות, מלצרים לבושים כמו נזירים, בירות בלגיות מעולות, אוכל בלגי מצויין (מולים וקינוחים שבא לבכות מהם) והאחראי בשרותים שמלהטט ללקוחות עם הסבון ומגבות הנייר (ועושה קופה יפה מאוד עם טיפים נדיבים של פאונד אחד לפחות מכל משתמש...)

כנראה שבכל זאת התבגרתי קצת, כי זאת היתה הפעם הראשונה בביקורי בלונדון שלא קניתי דבר וחצי דבר בחנות של מוזאון התחבורה של לונדון , וכנראה שעדיין בכל זאת לא ממש התבגרתי כי בכל פעם שירדנו לתחתית ומרגישה את משב הרוח שהרכבת מכניסה לתוך המנהרה כשהיא מתקרבת ורואה את האור מרחוק, הייתי מתרגשת בכל פעם מחדש...

והכל נעשה בנחת, בלי לחץ, בהכי "איזי" שאפשר, ועם הרבה צחוק...

וזה היה לי בדיוק בזמן, והיה בדיוק כמה שהייתי צריכה, לא קצר מדי ולא ארוך מדי...ויכולתי להינות מהכל בהנאה הכי גדולה והכי מושלמת...

והתגעגעתי אליכם חברים יקרים, והתגעגעתי אליו, אל יוני , געגוע של הנאה, געגוע של ליטוף בלב, געגוע של "עוד מעט"...

והיה טוב לחזור...

ובפעם הבאה, שמישהו ישמע אותי אומרת על הרציף בתחנת רכבת, שהמעלית הגיעה, שידע ששוב השתכרתי מבקבוק של סיידר אלכוהולי 7.5%....