או לפחות , טביעת האצבע שלי אינה שלי.

כך החליט הבוקר המחשב של שירות התעסוקה שאמור לפתור את עניין ההתייצבות תוך שניות ממש, אבל בכל פעם מחדש (פעם שניה בסה"כ) אני (וגם האחרים) נתקעים מולו ומנסים את טביעת האצבע שוב ושוב ושוב עד שבסוף הוא מתייאש ושולח אותי אחר כבוד לפקידת התעסוקה.

ושם אנחנו נפגשות כידידות וותיקות, מקוננות על השתלטות המחשבים על חיינו ונפרדות בחיוך ולבביות רבה לאחר שהיא רושמת אותי בעצמה.

עד לשבוע הבא.

ואחר כך נסעתי לפגישת עבודה.

כאילו פגישת עבודה.

כזאת, שיום אחד תהייה לי.

ואני אלך למקום מסויים, לגוף כזה או אחר, ואצטרך "למכור" את עצמי ואת השרות/המוצר שאני רוצה לתת להם.

וישבתי שם עם מרכז הקורס שלי (שמזמין בכל פעם תלמיד אחר להצטרף אליו לפגישות העבודה) , הקשבתי והסתכלתי על כל התמונה, מנסה לצרוב ממנה במוחי כמה שיותר דברים

 ובתוכי הייתי כבר, שם.

במקום ההוא שהולך ונבנה בתוכי עד שיגיע לכלל מימוש .

בזמן הנכון לו.

ולי.

(* שני קוני למל)