ההתחלה היתה מלהיבה ומרגשת והיתה מין הבטחה באוויר.

הכל היה פתוח ואפשרי.

בכל פעם שהייתי באה אליו , הדם היה זורם במהירות בעורקים ומין התרגשות של ציפיה היתה נבנית בתוכי לאט לאט.

הוא מצידו, היה שם בשבילי בכל זמן ומקום שהרגשתי צורך ורציתי בו, ודאג לעמוד ולמלא את ציפיותי  באופן מופלא כמעט.

הפרידה תמיד היתה קצת עצובה אבל תמיד ידענו שהיא זמנית ובמהרה נפגש שוב.

באופן טבעי, ככל שהזמן עבר, הקשר נכנס לשגרה מסויימת.

הוא ידע שאני תמיד אבוא אליו ואני ידעתי שהוא תמיד יחכה לי בנאמנות מוחלטת ואני מצידי, שמרתי על נאמנות עיוורת למרות נסינוות פיתוי ממקומות אחרים.

הדברים ביננו תמיד היו ברורים ויכולנו להבין אחד את השני באופן מוחלט כמעט, ואם היו לעיתים אי הבנות, הן נפתרו במהירות בדרכים אחרות ושוב יכולנו לתקשר ביננו בדרך בה אהבנו.

והימים עברו להם בנעימים מתוך ידיעה פנימית ברורה שכך יהיה , לתמיד.

ואז, החלו החריקות.

הוא עדיין שם, תמיד,  אבל המילים החלו להתבלבל להן.

ולא תמיד היו ברורות ויכולתי להבין למה הוא מתכוון.

נכון שעדיין יכולנו לתקשר אבל כל משפט הפך להיות מסובך וקשה כל כך להבנה ודורש הסברים נוספים, שוב ושוב ושוב

וכל אותה אווירה קלילה ונעימה ויחד עם זאת משרה בטחון ,הלכה והתפוגגה לה ככל שנדרשו ממני פעולות רבות יותר כדי להבינו.

עד שהחלטתי ,

די.

אני נותנת לו עוד הזדמנות אחת נוספות ושולחת אותו להתייעצות אצל מומחים בדבר ואם לא ישתנו הדברים ויחזרו להיות כבעבר, יפרדו דרכנו בצער רב ולב שבור ואני אהיה שוב פתוחה להצעות מרגשות ומלהיבות.

למה לכל הרוחות, אני לא מצליחה לשמור על קשר יציב וארוך בזמן ( 20 - 30 שנה לפחות) עם

הדואר האלקטרוני שלי?

(הדוא"ל שלי ביאהו .

גי'בריש, ג'יבריש, ג'יבריש.

אם הדבר לא יסתדר במהרה, ג'ימייל יקבל חברה חדשה... ).