א. הצעיר והמוסד החינוכי התיכוני שבין כתליו הוא מבלה במשך היום מס' שעות מצומצם להפליא (נדמה לי שבכיתה א' הוא בילה יותר שעות בבית הספר) הגיעו לידי הבנה והסכמה משותפים:

המוסד החינוכי התיכוני יאפשר לו לסיים 12 שנות לימוד בלי קשר לציונים שיוציא במבחנים, והוא מצידו, ימשיך להקסים אותם בקיסמו האישי ויגרום להם לאהוב אותו.

וגם יהיה נוכח בכל השיעורים.

אופסססס...

למעט השיעורים שבהם הוא לא נכח בחודשיים (ברוטו) מתחילת שנת הלימודים (לא מעט, יש לציין...).

"בשביל זה יש יום הורים", עודד אותי הצעיר, "כדי להזכיר לי את הדברים שאני שוכח" (כבר? כל כך מהר הוא שוכח דברים מסויימים...) והבטיח לי שיחזור ויקיים את החלק הזה בהסכם בינו לבין בית הספר, כדי שהם ימשיכו לאהוב אותו.

וגם כדי שימשיך לקבל את המכונית, כמובן...

אסיפות הורים יכולות להיות "משעממות" ורגועות להפליא, לא רק כשהילדים הם מהזן המצטיין (ג. הבכור, למשל).

הן יכולות להיות כאלה גם במקרה של א. הצעיר, כשברור לכל הצדדים שהמטרה היא להשאר במסגרת עד סוף י"ב בלי השוט המתבקש של ציונים , מבחנים ,בגרויות וכו'.

התלם שרובנו הולכים בו, אם בקלות או במאמץ כזה או אחר, לא תמיד מתאים לכולם ולעיתים פסק הזמן של הילדוּת והנערוּת בתוך מסגרת מסודרת דווקא היא נותנת את היכולת לבחון את הדברים ולתת לפוטנציאל הגדול מאוד שישנו , לפרוץ ולהתממש בשנים מאוחרות יותר.

ולא. הצעיר, יש את התלם שלו.

והוא יהיה פורה מאוד.

אני בטוחה בכך.