| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 4/2003
 אחרי...
אתמול היה קשה ועצוב אבל, בניגוד לימים אחרים, לא יצאתי מותשת ממנו...
ולא היתה נפילה.
הצלחתי להתמודד עם הדברים, עם הרגשות בלי להרגיש שהעוצמה שלהם מפילה אותי, מורידה אותי למטה, ואז קשה יותר לעלות...
הגעתי אתמול לעבודה באיחור, לאחר סידורים שהייתי צריכה לעשות ונפלתי לקלחת של ערב חג, 15 בחודש (תשלומים וכו'), הכנות להרמת כוסית שהבוסים החליטו באותו הבוקר לקיים, דברים שיש לסיים לפני שיוצאים לחג (רוב המשרד נוסע לחו"ל), המולה, רעש ומהומה...
לתוך זה נפלתי אני עם תחושה לא ברורה , מין פחד, מהפרידה הארוכה מד. ואז קיבלתי את הטלפון, וזה נתן לי את הלגיטימציה לפרוץ בבכי שעמד לי על קצה העיניים...
את המשך היום עברתי איכשהו תוך חוסר ריכוז מקסימלי.
ד. שולח מיילים. גם אצלו לחוץ לפני היציאה לחופש. מצליחים לדבר רק אחרי הצהריים. שיחה, ועוד אחת, ועוד אחת, ושוב אחת קטנה...מעודד אותי בעצב שלי על המוות של מישהו שאינו קרוב ממש אבל בכל זאת נוגע איכשהו...
מנסים למשוך עוד ועוד...בסוף אין ברירה, חייבים לסיים, להיפרד...היה פחות נורא ממה שחששתי...אולי כי הייתי עמוסה גם ברגשות אחרים...
ישבתי בהרמת הכוסית במשרד שהחלה בדיוק בזמן של הלוויה ולא יכולתי להתחבר לשמחה. משם טסתי לקניות והביתה.
לבשל, את מה שגיסתי היתה צריכה לעשות.
כש"כתם" מסתובב לי בין הרגליים הספקתי לסיים ולנקות עד 22.00 והחלטתי שאני חייבת לסיים את היום בהליכה.
התארגנתי ויצאתי לזרועות המנחמות של החושך, של הלילה.
מוציאה את מה שהחזקתי , מסיימת את היום בבכי משחרר, פורק.
ואז הרגשתי שזה בא.
מין שמחה קטנה כזו. ההתרגשות לקראת החג. לקראת החופש, לקראת מה שמצפה לי, לקראת מה שאחליט שמצפה לי ואיך שאקח את זה...
החלטתי שזהו, לעת עתה גמרתי עם העצב. הגיע הזמן להינות מהימים הללו.
וכך אני מרגישה גם היום בבוקר...
המשרד שקט, אין עובדים, אין טלפונים כמעט...
עבדתי במרץ בבוקר, סיימתי דברים , ניקיתי שולחן...
מחכה לערב, להתאספות של המשפחה ליד השולחן.
ההתרגשות שלקראת, הגיעה... .
להתראות ביום ראשון.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
